ענין רפ״ח ניצוצין

קל״ח פתחי חכמה · лист 2 из 5
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
נהענין הע״ב שיש בעסמ״ב:
מנין אחד ששני שמות או יותר באים אליו בדרכים שונים - נודע שהוא עיקר אחד שצריכים להתחבר שם כל אחד לפי הדרך שלו. אך שבסוף מסיבותיו יגיע שם. וזה סוד הע״ב, שיש בכל הד׳ שמות ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן, שלכל אחד יש דרך בפני עצמו, אך כולם מגיעים לזה. זה מראה שהוא עיקר אחד שצריכים כולם להגיע אליו, כל אחד לפי דרכו. והאמת, שזה בא מא״א, שממנו יוצאים או״א זו״ן, והוא ע״ב אחד, שד׳ יודי״ן שבו מוציאים עסמ״ב. וכל אחד מהם צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהיא הע״ב, וזה הכח היותר חזק שבהם:
כיון שביארנו שהיה לכלים קיום בזמן שלא היו עושים כלום, ולקמן נאמר שהוא בסדר רפ״ח, עכשיו צריך לפרש ענינים כלליים מה שצריך להקדים בזה:
חלקי המאמר הזה ב׳. ח״א, מנין אחד, והוא הנחה כללית בענין זה. ח״ב, והאמת, והוא הנחה פרטית בנידן דידן:
חלק א: מנין אחד ששני שמות או יותר באים אליו בדרכים שונים, כי הרי כל אחד צריך להתפשט על פי אותיותיו, ואם כן צריך להם דרכים שונים כדי להגיע אל המנין ההוא. שאין אנו מדברים עתה מן הגמטריאות השוות, שענינם ענין אחר, והיינו שאז נראה שיש להם שייכות זה עם זה בבחינת מספרם, ומתיחסים שניהם לכל הפעולות, שגמטריא שלהם שוה למספר השמות, אך כאן הוא ענין אחר, כשרואין מנין אחד, שאיזה שמות צריכים להתפשט בדרכים שונים כדי להגיע אל המנין ההוא:
נודע שהוא עיקר אחד שצריכים להתחבר שם, כי הנה כבר שמעת למעלה, איך המנין אינו דבר בלא טעם, אדרבא, הוא ענין גדול, מראה מספר הכחות המתחברים בפעולה ההיא, וטעם כמותם נמשך מן השליטות של המדרגות השולטות בפעולה ההיא, וכמ״ש כבר בענין האילנות, כי יש מדרגה ששליטתה גורמת התפשטות אחת, ומדרגה אחרת גורמת התפשטות אחרת. ולפי ההתפשטות - כך הם הפעולות הולכות באותם המספרים בהדרגות ההם. כשרואים ששני שמות באים למנין אחד, נודע מיד שזה המנין הוא סדר אחד עיקרי, שאליו צריכים להגיע שאר המדרגות:
כל אחד לפי הדרך שלו, אך שבסוף מסיבותיו יגיע שם, זה מראה שיהיה בדבר ההוא שני ענינים. הא׳ - דרך פרטי לכל אחד מן השמות לפי עניניהם שיוצאים משם, שכל אחד יש לו תולדות רבות בהנהגה, ומסיבות גדולות. אך שסוף כל סוף כל תולדות וכל המסיבות יסתיימו בענין אחד, ההולך לפי שליטה אחת השולטת בכלל על כל השמות ההם וכל מסיבותיהם:
וזה סוד הע״ב שיש לכל הד׳ שמות ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן, זה כבר ברור בדברי הרשב״י והרב הקדוש זללה״ה, היות בכל אחד מן הד׳ שמות - ע״ב בדרך אחר,
דהיינו ע״ב בעצמו, ס״ג - כשנחשוב גם הי׳ אותיות שלו, אך לא המספר, מ״ה - כשנחשוב המספר של הפשוט, ולא האותיות, ב״ן - כשנחשוב הריבוע של הפשוט:
שלכל אחד יש דרך בפני עצמו, אך כולם מגיעים לזה, הוא מ״ש שלהגיע לזה - צריך לחשוב בכל אחד חשבונות אחרים:
זה מראה שהוא עיקר אחד שצריכים כולם להגיע אליו, כל אחד לפי דרכו, פירוש - בכלל חוץ מן נידן דידן, צריך שיהיה מציאות זה בשמות אלו, ועוד אפילו בנידן דידן, ועם כל הטעמים שנאמר בכל שם ושם בפני עצמו, כמפורש בדברי הרח״ו זללה״ה. וכי אפשר דאתרמי מלתא דוקא בכי האי גונא שיהיה ע״ב בכל אחד, ולא יהיה טעם לזה, שכולם סוף סוף מגיעים לזה הענין. ודאי הלא דבר הוא, שרואים שזה צריך שיהיה. ואדרבא, נמצאו כל כך טעמים עד שיצא זה - צריך שיהיה איזה סיבה פנימית לזה הדבר:
חלק ב: והאמת שזה בא מא״א, שממנו יוצאים או״א זו״ן, ז״ס שאמרו באדרא זוטא, דלא אשתכח אלא בוצינא בלחודוי, שאין ערך או״א זו״ן עם א״א, כערך זו״ן עם או״א, כי או״א זו״ן הם כולם מדרגות מלבישים לא״א, שכך מלבישים או״א מן הגרון ועד הטבור, כמו שמלבישים זו״ן מן הטבור ולמטה. מה שאין כן א״א, שהוא פרצוף אחד כולל כל העולם מראש ועד סוף, ואו״א זו״ן כולם ענפים ממנו, ומלבישים עליו.
והאמת, כי ט״ס דא״א, כבר אמר הרב זללה״ה, שנקראו שרשיות לאצילות, וכל השאר - ענפים ממנו. ועל כן צריך לעשות מהם שתי מדרגות, והיינו עתיקא קדישא הוא א״א, ושאר הד׳ פרצופים נקראים ביחד שמיה דעתיקא, כמו שפירש באדרא:
והוא ע״כ אחד, שד׳ יודי״ן שבו מוציאים עסמ״ב, כי אנחנו רואים שיש עסמ״ב, והם או״א זו״ן, ולא נמצא שם לא״א, ולפעמים שע״ב הוא א״א. אך הענין הוא זה, כי יש שם ע״ב שרשי לכל שאר הד׳ שמות, שהם יוצאים מד׳ יודי״ן שלו, שכבר ידענו שכל יו״ד מראה על הוי״ה, כמ״ש בתיקונים. וזה הע״ב הוא א״א, ומד׳ יודי״ן יוצאים עסמ״ב, שהם או״א זו״ן:
וכל אחד מהם צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהיא הע״ב, כי הלא המה ד׳ לבושים או ענפים של א״א, שכל אחד פועל פעולה בפני עצמו, על כן יש להם לכל אחד שם בפני עצמו, מורה פעולתו הפרטית. אך בזה כולם שוים - שיוצאים משורש אחד, והרי הם ד׳ פרטים שונים שיוצאים משורש אחד. וזה מה שצריך להם ממש להראות - שעניניהם הפרטיים יוצאים מן השורש השוה, ועל כן כל אחד בדרך פרטי, לפי מה שהוא, צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהוא הע״ב:
וזה הכח היותר חזק שבהם, כי מה שהשורש נראה בענפיו - מראה התדבקות של השורש והענף ביחד. ופשוט הוא, שהכח היותר חזק שבאו״א זו״ן הוא היותם מתדבקים בא״א, שהוא השורש, משני טעמים, אם שהשורש הוא מקור - הענף כל עוד שיהיה מתדבק בו ישפיע בו קיום גדול, אם שא״א בעצמו הוא השורש הגדול והנורא, שאין פגם מגיע לו כלל, שאין הס״א מגיע לו כלל וכלל, ובהאיר בענפים - התדבקות שלו נותן בהם ודאי כח גדול, מן הכח הגדול הזה שלו: