Кража и грабёж

Хошен Мишпат · חושן משפט · הלכות שכירות · лист 6 из 15
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְיֵשׁ מַתִּירִים חִלּוּף מַטְבֵּעַ, הוֹאִיל וְהִיא הֲנָאָה מוּעֶטֶת, וְאֵין יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁמָּעוֹת הַלָּלוּ הֵן שֶׁל גֶּזֶל אַף עַל פִּי שֶׁחֶזְקָתָן גָּזֵל (וְכֵן לְקַבֵּל צְדָקָה, הוֹאִיל וְאֵין הַגַּבַּאי נֶהֱנֶה בְּקַבָּלָתוֹ, שֶׁמִּצְווֹת לֹא לֵהָנוֹת נִתְּנוּ, וְהָעֲנִיִּים נֶהֱנִים מִיַּד הַגַּבַּאי, שֶׁכְּבָר זָכָה בְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָעֲנִיִּים בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת).
אֲבָל אִם יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁמָּעוֹת הַלָּלוּ בְּעַצְמָן הֵן גְּזוּלִים, לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְהַחֲלִיף מֵהֶם מַטְבֵּעַ (וְלֹא לִטֹּל מֵהֶם צְדָקָה). לְפִיכָךְ, אָסוּר לְהַחֲלִיף מַטְבֵּעַ מִתֵּבָה שֶׁלִּפְנֵי הַמּוֹכֵס שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מְּעוֹת הַמֶּכֶס, לְפִיח שֶׁמִּן הַסְּתָם הוּא נוֹטֵל יוֹתֵר מֵהַקִּצְבָּה שֶׁקָּצַב הַמֶּלֶךְ, וַהֲרֵי כָּל הַמָּעוֹת שֶׁבְּתֵבָה זוֹ הֵן גֶּזֶל גָּמוּר (שֶׁכֵּיוָן שֶׁמּוֹסִיף עַל קִצְבַּת הַמַּלְכוּת — אֵין בְּמֶכֶס זֶה מִשּׁוּם דִּין הַמַּלְכוּת דִּין, הוֹאִיל וְנִגְבָּה שֶׁלֹּא כְּדִין, וְהַכֹּל גֶּזֶל).
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא חַיָּב לִתֵּן חֲצִי דִּינָר מֶכֶס וְאֵין לוֹ אֶלָּא דִּינָר — נוֹתְנוֹ לוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חֲצִי דִּינָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָיו:
יג(וּלְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה בְּחִלּוּף זֶה, כְּגוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לַחֲצִי דִּינָר — מֻתָּר. אֲבָל חִלּוּף שֶׁאֵין בּוֹ הֲנָאָה כְּלָל לְיִשְׂרָאֵל — מֻתָּר, אַף שֶׁאֵינוֹ כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְכֵן כָּל מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁאֵין בּוֹ הֲנָאָה כְּלָל לְיִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן לִמְכֹּר בְּזוֹל לְמוֹכֵס אוֹ לִסְטִים — מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים מָעוֹת גְּזוּלִים בְּוַדַּאי, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן. אֲבָל קֹדֶם יֵאוּשׁ אָסוּר בְּכָל עִנְיָן, וְהַבְּעָלִים יְכוֹלִים לְהוֹצִיא בְּדִין מִמִּי שֶׁקִּבֵּל מִמְּעוֹתֵיהֶם מֵהַלִּסְטִים קֹדֶם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ):
ידוְאִם נָטַל הַמּוֹכֵס אֶת חֲמוֹרוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, וְכֵן לִסְטִים שֶׁנָּטְלוּ כְּסוּתוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת — רַשַּׁאי לִטְּלָהּ וְהִיא שֶׁלּוֹ (אִם יָדוּעַ ט שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים), וְאֵינוֹ כְּנֶהֱנֶה מִן הַגָּזֵל, הוֹאִיל וְלֹא נְתָנוּהָ לוֹ אֶלָּא חָלִיפֵי שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזוּלָה הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁחֶזְקָתָהּ גְּזוּלָה.
וְאִם הוּא וָתִיק מַחְמִיר עַל עַצְמוֹ — מַחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מִן הַגָּזֵל (שֶׁאַף שֶׁנְּתָנוּהוּ לוֹ חֲלִיפֵי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי שֶׁלּוֹ כְּבָר גָּזְלוּ, וְאַף אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אֶצְלָם — אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מַחֲזִירִים לוֹ שֶׁלּוֹ, וְנִמְצָא נֶהֱנֶה בִּלְקִיחָתוֹ אוֹתָהּ, וְהִיא בְּחֶזְקַת גְּזוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי):
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
וכן כתב המגיד משנה (דמתניתין דאין פורטים מיירי בנכרי שמוסיף על הקצבה ונעשה כאילו אין לו קצבה והכל גזל):
גמרא שם. ומה שכתב הסמ״ע סי׳ שס״ח הוא נגד הגמרא, דלדידיה לא קשה מידי ממתניתין, וצע״ג. והאמת יורה דרכו דהרמב״ם מיירי בישראל, כבהלכה שלפניה (ועיין במ״ש לקמן לגבי הברחת מכס), שסתם בני אדם מיירי בישראל, וכאוקימתא דגמרא על משנה זו דנטלו מוכסים לפי גירסת רש״י ונימוקי יוסף ורז״ה, ועיין שם ברש״י ונימוקי יוסף במתניתין (אבל אין פורטין מיירי בנכרי להרמב״ם. והא דמייתי דתניא, הוא כדי לתרוצי אף הברייתות דמיירו בנכרי, ולא קשה מידי מה שהקשה הלחם משנה). ומה שכתב אחר כך שהמוכס נכרי, הוא לענין שהוא כלסטים כמ״ש בלחם משנה בהלכה י״א, אבל לענין יאוש סמך על מה שכתב בפ״ו בביאור לחלק בין ישראל לנכרי, אפילו בגזלן, כמבואר בלשונו בהדיא מיד הגזלן כו׳. וגם מדנקט מוכס נכרי בדווקא, מכלל דישראל העומד מאליו או שנוטל יותר מן הקצבה, שכך הם כל סתם מוכסים כמ״ש בהלכות עדות, (לא) מייאש. ודברי הש״ך צע״ג.
(וטעמיה דהרמב״ם שלא חילק בין גנב וגזלן, אפשר משום דפסק כרבי כסתם מתניתין וכדאמרינן הא מני כו׳, ודיחויא בעלמא לאוקמה כרבי שמעון, דלית מאן דחש ליה כדאמרינן בקידושין דף נ״ב. והא דאמרינן לעולא הכא נמי בידוע, נדחה מסוגיא דלעיל לפי גירסת רש״י במשנה דפריך בגמרא רישא לסיפא ומשני, וכן הוא ברז״ה ובנימוקי יוסף ע״ש. וההיא דקידושין לא קשיא מידי, דמשמע התם שראוהו שחטף ולא שייך הכא דדייני במי יימר. וכן יש לומר דמיירי בפרק כ״ד מהלכות כלים. וכן בפרק ד׳ מהלכות תרומה, ובפרק ה׳ מהלכות איסורי מזבח, לא חילק בין גנב לגזלן, ופסק בכולן כרבי דסתם מתניתין כוותיה. וסתם מתניתין דכלים נמי הילכתא היא וכשראוהו. ועיין בי״ד סי׳ ש״א שדרכו של הרמב״ם לפסוק כסתמי דסתרי אהדדי וליישבם אף בחילוק שלא נזכר בגמרא ולא בדבריו).
וגם מה שכתב הסמ״ע סי׳ שס״ט סק״ח צע״ג, דהא מוכס מפורסם הוא ולא עשו בזה תקנת השוק להרמב״ם, וגם דמי לפרע בחובו ולא שייך תקנת השוק הכא כלל, ומה שאינו יודע לא מהני אלא משום תקנת השוק להסמ״ע סי׳ שנ״ג. ואף להש״ך שם צריך לומר דהכא גם כן לאו באיסורא אתא לידיה, ולמה ליה למימר שאינו יודע. אלא ודאי כמה שכתב הב״י דבצירוף ב׳ טעמים אלו נולד ההיתר, והיינו לצאת ידי שמים, אבל לענין דינא בלאו הכי היא שלו, כמו בסיפא דמתניתין דהציל מלסטים שיודע ונהנה. ותו, דהא אפילו בשינוי רשות ואח״כ יאוש דבאיסור גזלה גמורה אתא לידיה ואפילו הכי היא שלו להרמב״ם, רק שצריך ליתן דמים להרמב״ם, ולדמים לא מהני מה שאינו יודע להב״י במוכס מפורסם כמ״ש בסי׳ שנ״ו ובכסף משנה. אלא בסיפא מיירי במציל שכבר הציל, הלכך יש לומר דלא קתני אלא דינא, אבל ברישא דלא קתני רק שהחזירו לו וקתני הרי אלו שלו, משמע מפשטא דמתניתין דרשאי לקבלם, דאם לא כן נתן התנא מכשול בלשונו. ומשום הכי הכריח הרמב״ם כלישנא בתרא. וסבירא ליה כפירוש הרמב״ן דבלצאת ידי שמים פליגי, ולא גרס כדי בלישנא בתרא. מה שאין כן להסמ״ע מנא ליה להרמב״ם לפלוגי בין רישא לסיפא דלא שייך בה טעמא דידיה ואפילו הכי קתני הרי אלו שלו כמו ברישא, ודו״ק: