Почитание субботы

Орах Хаим · симан 242 · лист 3 из 4
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ אֲפִלּוּ לְדָבָר מוּעָט — צָרִיךְ הוּא לְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת.
וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם מֵהַצְּדָקָה אֶלָּא מִסְתַּפֵּק בַּמּוּעָט שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא יְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת, וְזֶה טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:
זאַף מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָלֵי שַׁבָּת — טוֹב לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי תַבְשִׁילִין. וְטוֹב לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל דָּגִים בְּכָל סְעֻדָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הַדָּגִים מַזִּיקִים לוֹ לְפִי טִבְעוֹ, אוֹ שֶׁשּׂוֹנְאָם, שֶׁאֵין לוֹ מֵהֶם עֹנֶג אֶלָּא צַעַר, וְהַשַּׁבָּת לְעֹנֶג נִתַּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ״ח.
וְאִם הַנָּכְרִים מְיַקְּרִים הַשַּׁעַר שֶׁל הַדָּגִים וּמֵחֲמַת זֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִקַּח דָּגִים לְשַׁבָּתד — נָכוֹן לְתַקֵּן שֶׁלֹּא יִקְנֶה שׁוּם יִשְׂרָאֵל מֵהֶם דָּגִים אֵיזֶה שַׁבָּתוֹת, כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ יוֹזִילוּ הַשַּׁעַר, וְיוּכְלוּ הַכֹּל לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת:
חאִם שָׁלְחוּ לְאָדָם אֵיזֶה דְבַר מַאֲכָל שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּשַׁבָּת — אַל יֹאכְלֶנּוּ בְּחֹל (מִמִּדַּת חֲסִידוּת, אֲבָל מִן הַדִּין אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, עַיֵּן סִמָּן תרצ״ד):
טמֻתָּר לִלְווֹתה בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר סְעֻדַּת מִצְוָה, אִם אִי אֶפְשָׁר לִלְווֹת בְּלֹא רִבִּית:
י“זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְגוֹ׳”, דָּרְשׁוּ בֵּית שַׁמַּאי שֶׁתְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בַּשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵלֶק יָפֶה תְּהֵא מְתַקְּנוֹ לְשַׁבָּת.
וְאָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כֵּיצַד? מָצָא בְּהֵמָה נָאָה — לוֹקְחָהּ וְאוֹמֵר “זוֹ לְשַׁבָּת”, מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — לוֹקְחָהּ וּמַנִּיחָהּ לְשַׁבָּת, וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּחֹל, נִמְצָא אוֹכְלָהּ לְזוֹ כְּדֵי שֶׁהַיָּפָה תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת.
אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר “בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ צְרָכֵינוּ”. וְאַף הִלֵּל מוֹדֶה שֶׁכְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יוֹתֵר נָכוֹן לַעֲשׂוֹת, אֶלָּא שֶׁהָיָה בּוֹטֵחַ בַּה׳ שֶׁבְּוַדַּאי יַזְמִין לוֹ לְשַׁבָּת מָנָה יָפָה מִכָּל הַיָּמִים:
יאעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, כְּדֵי לִלְבּוֹשׁ לְבָנִים בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין פְּנַאי לְכַבֵּס, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
והנה דברי הטור יש ליישב אף לפי סברת התוס׳, דספיקו של הטור היה אם נאמר דהמעט שיש לו משלו כמי שאינו, כיון שאינו מספיק לו, ומה שאחרים נתנו לו לא הספיק אלא לעשות שבת כחול, דהיינו בג׳ סעודות ודבר מועט, שזה נקרא גם כן חול כמבואר בהדיא בפסחים דף קי״ג אף על פי שאמר רבי עקיבא כו׳ אבל עושה הוא כו׳. שבודאי עיקרא דמילתא דרבי עקיבא לא נאמר במי שיש לו י״ד סעודות שלא יטול מהקופה, שהרי איסור גמור הוא זה, ומאי ואל תצטרך, שמשמע שאם היה רוצה היה נוטל (ועוד דלמה הזהירו על דבר מועט לצמצם לזה משאר הימים כמ״ש הט״ז ולא הזהירו על סעודה שבמוצאי שבת שיאכלנה בשבת לשיטת התוס׳ ודו״ק). וכן מוכח בהדיא ברמב״ם שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו׳ עשה שבתך כו׳, משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו, ולא הזכיר שם י״ד סעודות אלא מיירי שיש לו יותר וחייב בג׳ סעודות, אלא שאין צריך לבקש מתנות מאחרים שלא מהקופה להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אלא די בדבר מועט כמ״ש אף על פי שאמר ר״ע כו׳, וזה ברור לפי דעת הרמב״ם. וכן דעת הטור כיון שהיה מתפרנס מאחרים ולא היה פרנסתם מספקת לו להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אם כן די בדבר מועט, דמן הסתם היה בענין שאם היה מרבה בהוצאות שבת והיה חסר לו בחול היו האחרים ממלאין לו, שעליהם מוטל למלאות כל מחסורו, לכן היה ראוי ונכון לו לעשות שבתו כעין חול שלא להטיל שבתותיו על הבריות. ומהמעט שלו אפשר שפטור הוא לכבד ממנו שבת, כיון דאפילו מצדקה פטור הוא כל שאין לו שיעור המבואר ביו״ד סי׳ רנ״ג, ומותר לו לקבלה. דהטור בודאי לא היה מתפרנס מהקופה, שלא נהגו בה בדורות האחרונים כמ״ש הסמ״ק הובא בש״ך ליו״ד סי׳ רנ״ג, אלא מנדבת יד אחרים שהיו מספיקים אותו. ואחר כך פשיט ליה מפירוש רש״י שצריך לזרז עצמו לכבד יותר מדבר מועט (וכן מוכח בהדיא במ״א סק״א ודו״ק), כמ״ש הב״י דמדתנא דבי אליהו שמעינן שאף שהשעה דחוקה לו ביותר צריך לעשות דבר מועט ומפירוש רש״י בבן תימא שמעינן שצריך לזרז את עצמו ביותר מתנא דבי אליהו דהיינו יותר מדבר מועט אף על פי שהוא יותר מכדי יכולתו ע״ש. וסיים הטור על כן כל אדם כו׳, ר״ל כל אדם יזרז את עצמו יותר מכדי יכולתו, מי שפרנסתו מספקת לו לעשות דבר מועט יצמצם בשאר ימים לעשות יותר מכדי יכולתו ומי שאין פרנסתו מספקת אפילו לדבר מועט אלא לפת בלבד כמו בחול עכ״פ יצמצם בשאר ימים כדי לעשות דבר מועט. ולכן לא הזכיר השו״ע כלל ההיא דדבר מועט אלא סתם וכתב דיצמצם בשאר ימים. אבל הלבוש והט״ז לא כתבו כן (לכן סתמתי בפנים):
נכון לתקן כו׳. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג״ה דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע״ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב״ם והשו״ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג״כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):
ברבית של דבריהם. הנה ירושלמי זה הובא בתשובת מהרי״ל סימן ל״ז ללמוד ממנו להלוות צדקה ברבית, והוא הדין למעות יתומים עיין שם, ואנן קי״ל ביו״ד סימן ק״ס דאין להלות צדקה ומעות יתומים אלא ברבית דרבנן. וע״ש בב״י דאף הרשב״א לא עלה בדעתו להקל בצדקה אלא משום דאין לה בעלים מיוחדים. וע״ש בט״ז סי׳ קע״ב סק״ג דאין להתיר ברבית קצוצה משום דבר מצוה, וכן הוא בש״ך שם סק״ח. ורמ״א שם שהביא דעת המקילין להלות על מקומות בית הכנסת בלא נכייתא, היינו משום דס״ל דבלא נכייתא היא אבק ריבית ע״ש, ובסי׳ ק״ס סעיף כ״ב בהג״ה כוונתו שהקהל סומכין על המתיר אפילו ברבית קצוצה, אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול שהוא כפקוח נפש כמ״ש הט״ז שם.
וע״ש בט״ז ס״ק כ״א דלפקוח נפש מיירי שהמלוה הוא רשע, ומשמע דהוא הדין לדבר מצוה. ומה שמתירין להלוות על מקומות בית הכנסת היינו שהרבית היא המצוה (ואעפ״כ לא העתקתי כן כאן, לפי שיש לומר דהני מילי ברבית קצוצה, אבל באבק רבית אפשר דלא גזרו כלל לדבר מצוה אף על המלוה):