Законы хатманы и перемещения укутанного

Орах Хаим · симан 259 · лист 2 из 5
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
דהַטּוֹמֵן בְּקֻפָּה מְלֵאָה מוֹכִין שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם וְהוֹצִיא מִשָּׁם הַקְּדֵרָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא — יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ לְשָׁם. אֲבָל אִם נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא — אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ, לְפִי שֶׁמְּטַלְטֵל הַמּוֹכִין הַמֻּקְצִין עַל יְדֵי הַחֲזָרַת הַקְּדֵרָה. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְטִלְטוּל הַהַטְמָנָה עַל יְדֵי הַכִּסּוּי, שֶׁהַהַטְמָנָה מִטַּלְטֶלֶת מֵאֵלֶיהָ עַל יְדֵי הַכִּסּוּי, וְהוּא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְטִלְטוּל הַכִּסּוּי בִּלְבָד, אֶלָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְטַלְטֵל הַכִּסּוּי בִּלְבַדּוֹ שֶׁלֹּא תְהֵא הַהַטְמָנָה מִטַּלְטֶלֶת עִמּוֹ, אֲבָל כַּאן הוּא מְטַלְטֵל הַהַטְמָנָה בְּיָדַיִם עַל יְדֵי הַקְּדֵרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְסַלֵּק הַהַטְמָנָה אֵילַךְ וְאֵילַךְ כְּדֵי לְהַרְחִיב הַגּוּמָא מְקוֹם מוֹשַׁב הַקְּדֵרָה.
אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא הַקְּדֵרָה עַל דַּעַת לְהַחֲזִירָהּ אַחַר כָּךְ אִם לֹא תִתְקַלְקֵל הַגּוּמָא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יָבֹא לְהַחֲזִירָהּ אַף אִם תִּתְקַלְקֵל:
ההַנּוֹתְנִים אֲבָנִים וּלְבֵנִים סְבִיב הַכִּירָה — צָרִיךְ שֶׁיְּיַחֲדֵם לְכָךְ לְעוֹלָם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לְטַלְטְלָם בְּשַׁבָּת. וְכֵן עֵצִים הָעוֹמְדִים לְהַסָּקָה שֶׁסּוֹתְמִים בָּהֶם פִּי הַתַּנּוּר בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ שֶׁיְּיַחֲדֵם לְכָךְ לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִחֲדָן לְכָךְ אֵינָן חֲשׁוּבִים לוֹ וּמַשְׁלִיכָן, וּלְפִיכָךְ אָסוּר לְטַלְטְלָם אִם לֹא שֶׁמַּצְנִיעָן וּמְיַחֲדָן לְכָךְ.
וּמִכָּל מָקוֹם, אוֹתָן הָאֲבָנִים הַמֻּנָּחִים עַל גַּבֵּי הַכִּירָה — אֵין צָרִיךְ יִחוּד בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם מְיֻחָדִים לְתַשְׁמִישׁ:
ויוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אָסוּר לְהַטְמִין חַמִּין לְשַׁבָּת בָּאֲבָנִים, שֶׁאָסוּר לְצַדֵּד אֲבָנִים בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְבִנְיָן.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַטְמִין כִּי אִם בָּאֲבָנִים —ד יֵשׁ לְהַתִּיר לְהַטְמִין בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כַּאן בִּנְיָן קָבוּעַ אֶלָּא בִּנְיַן עֲרַאי, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת לֹא גָזְרוּ, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַטְמִין בְּעִנְיָן אַחֵר:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זו, מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס. דמחשבה גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה עיין סי׳ ש״ח. וכן משמע בהדיא סי׳ ש״י ס״ז בהג״ה דבעינן מעשה עיין שם במג״א. ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה ע״י מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת ג״כ ע״י מחשבה בעלמא, כמ״ש המגיד משנה והשלטי גיבורים, מה שאין כן דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר״ן דפליג צריך לומר דמודה, בנסרים שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע ע״י מחשבתו כמו בחריות, ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא.
(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג״א סי׳ של״א שכתב כן בשם הרמב״ן ורבינו ירוחם, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום. עיין ב״י ומג״א סימן ש״ח סקי״ח):
יש להתיר כו׳. הש״ע כתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמעינן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק בדרכי משה. ועוד, דלכבוד שבת כהאי גוונא סמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים, עיין ש״ך יו״ד סי׳ רמ״ב: