Законы получения

דעת תבונות · חוקי הקבלה · лист 2 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
ואמנם צריך שתדעי עיקר גדול בענין העבודה המסורה לאדם, וזה, כי הנה כל הנבראים תלויים בבוראם, ואין להם ענין זולת מה שמושפע בהם ממנו, על כן אינם אדונים בפעולותיהם ומעשיהם, אלא כל מעשיהם בהכרח מצד מה שהם מושפעים ממנו ית׳. רק האדם יש לו סגולה זאת פרטית, שיש בידו הבחירה, ויש לו כח לפעול ברצונו בלא הכרח, והוא מה שאמרו ז״ל (ברכות לג ע״ב), “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. ונמצא, שגם האדם ודאי תלוי בבורא ית׳ ככל שאר הנבראים, אלא שמצד העבודה ניתן לו מציאות ענין שבו לא יהיה תלוי בבורא ית׳ כלל, אלא ברצון עצמו; והוא זה שאמרנו, “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. והנה הנשמות עצמן טרם רדתן לגוף אינן אלא ככל שאר הנבראים - תלויים בבורא ית׳, לפי שאין להם שם עבודה בבחירה. רק אחר רדתן לגוף אז ניתן להם הבחירה, ואז בדבר זה הן תלויות בעצמן, ולא בבורא ית״ש. אך בכל דבר אחר ודאי שגם האדם תלוי בו לגמרי, וכמו שאמרו, “הכל בידי שמים”:
ותראי כמה כבוד גדול חלק הבורא ב״ה אל הצדיקים שחשבם לשותפים אליו, וכמו שארז״ל (זוהר ח״א, ה ע״א), “עמי אתה” - עימי אתה”. כי באמת חלק הניחו להם בתיקונו של עולם ובשכלול הבריאה, וכמו שביארנו לעיל, עד שנמצא תיקון הבריאה, כביכול, מחולק בין הקב״ה והצדיקים, שאינו נשלם אלא בשניהם. והנה, כביכול, כנסת ישראל לבה גס בהקב״ה כאשה לבעלה; וזה מצד היות לה חלק בתיקון העולם עצמו, כמו שביארנו, אשר על כן יש לה פתחון פה לפניו ויכולה להרים ראש, אשר לא “כמאן דאכיל דלאו דיליה דבהית לאסתכולי באפיה” (ירושלמי ערלה פ״א, ה״ג), אלא נהנים מזיו השכינה מתוך שמחה והרמת ראש. מה שאין כן לנשמות טרם בואן בגוף בעולם הזה, כי לא יהיו אלא כעבד דשקיל ואזיל אחרי אדוניו. והנה הם חלק אלוה ממעל. ודאי, ודבוקות בו ית׳, אך בבושת מקבל הצדקה, כמו שביארנו:
ומשל נאה המשיל לענין זה הרשב״י זלה״ה, בענין ההתפלל אליו ית׳. אמר, שיש מי שהוא כעבד שאינו כל כך חביב לפני המלך, שמאחרי המלך ישא את קולו להתחנן לפניו על דבר מה, והמלך יגזור אומר ויתנו שאלתו, אך לא יסב המלך את פניו אליו ולא יביט בו. ויש עבד שהוא חביב על המלך, ויקבלהו המלך בסבר פנים יפות, ויחזיר פניו אליו, וידבר עמו כל הצורך. הוא הענין האמור במשה וישראל (דברים ה, ד), “פנים בפנים דבר ה׳” וגו׳; (שמות לג, יא), “ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו”; וכענין הברכה בברכת כהנים (במדבר ו, כה), “יאר ה׳ פניו אליך”; ובמקום אחר אומר (שמות לג, כג), “וראית את אחורי ופני לא יראו”. וכל זה ענין טבעי הוא, ששני ריעים הפונים באהבה זה אל זה מחזירים פניהם זה לזה, וזה מראה הקירוב ביניהם; ושנים שהם מתרחקים - זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן; כי הפנים מראים תמיד הפניה, והחזרת העורף יראה הריחוק. וכל הדרכים ייוחסו אל ההתדבקות של התחתונים באדון ב״ה, שבהיותם מתוקנים במעלה הראויה להם, הנה יהיו מתדבקים עם האדון ב״ה בהתדבקות גדול וחיבור של אהבה ממש, כביכול, כשני ריעים המחזירים פניהם זה לעומת זה. אך בלא מעלתם זאת, וטרם היותם מוכנים, הנה יהיו נשואים ונסבלים ממנו ודאי, וכמו שביארנו, שעל כל פנים, הנשמות חלק אלוה ממעל הן, ומתאחזות בו תמיד מצד היותו שרשן ומקורן, אך לא בלב גס והרמת ראש, אלא כשנים ההופכים פניהם זה לכאן וזה לכאן, שמראה זה על הריחוק, שכל אחד פונה לעצמו לבד ולא לחבירו, והם נשואים ממנו רק כדבר שאינו כל כך חביב. וכן הם אין להם פנים לפנות ולהביט אליו, והוא אינו מחזיר פניו אליהם. אך כשנתקנו, אז יביטו זה לזה באהבה, כענין שנאמר (שיר השירים ב, יד), “הראיני את מראיך וגו׳ ומראיך נאוה”:
והנה ממוצא דבר תביני, שאף על פי שאין גוף וגויה למעלה ודאי, אמנם יהיו מיני השגחה והשפעה שיקראו בדרך המשל, פנים; ומיני השגחה הנקראים, אחור, וכדברי הכתוב אשר לפנינו, “וראית את אחורי ופני לא יראו”. וזה פשוט, שמיני ההשפעה הנקראים פנים, יהיה ענינם כחוק הפנים אשר לאדם, שמראים קירוב ואהבה; ואחור - מיני השגחה והשפעה ענינם כחוק האחור באדם המראה על הריחוק. ובאלה השתי מידות נבחין הקירוב או הריחוק בין ישראל ובינו ית׳: