Одалживание и сдача внаём нееврею в субботу

Орах Хаим · симан 246 · лист 2 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וַאֲפִלּוּ אִם מַשְׁאִילוֹ בִּתְנַאי עַל מְנָת שֶׁיַּשְׁאִילֶנּוּ הַנָּכְרִי כְּלִי אַחֵר לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁמַּשְׁאִיל לְהַנָּכְרִי גַּם בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל שְׂכִירוּת מַמָּשׁ בְּעַד זֶה — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים:
דאָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם חֵפֶץ לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין שָׁהוּת לַנָּכְרִי לְהוֹצִיא הַחֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִבְּעוֹד יוֹם — אָסוּר לְהַשְׁאִילוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי יוֹצֵא מִבֵּית הַיִּשְׂרָאֵל וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ יַחְשׁוֹד אֶת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי זֶה, שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהִשְׁאִיל לוֹ וְהוּא מוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ.
וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית, שֶׁאֵין אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא לְתוֹכָהּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ז, אִם כֵּן יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים:
האֲבָל בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּתוֹכָהּ — מֻתָּר לְהַשְׁאִילוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אִםא הַנָּכְרִי דָר בְּמָקוֹם הַמְעֹרָב שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בּוֹ. אוֹ אֲפִלּוּ דָר בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב, אֶלָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל (כְּגוֹן שֶׁבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל רָחוֹק כָּל כָּךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב, בְּעִנְיָן שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ רוֹאֶה כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב).
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָדוּעַ לוֹב שֶׁהַנָּכְרִי יוֹלִיכֶנּוּ הַיּוֹם חוּץ לַתְּחוּם — אָסוּר לְהַשְׁאִילוֹ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁחֶפְצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בִּרְשׁוּתוֹ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת קָנוּ אֶצְלוֹ שְׁבִיתָה בִּשְׁבִיתָתוֹ, דְּהַיְנוּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ וְלֹא יוֹתֵר. וְאַף שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל תְּחוּם כֵּלָיו כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלָיו, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ שְׁבִיתָה אֶצְלוֹ וְאֵין לָהֶם אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה — אָסוּר לוֹ לִגְרוֹם לָהֶם בְּיָדַיִם שֶׁיּוּבְאוּ חוּץ לַתְּחוּם עַל יְדֵי שֶׁמּוֹסְרוֹ בְּיַד נָכְרִי. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְאוֹתָם לוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁיִּטְּלֵם מֵעַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹסְרָם לוֹ בְּיָדַיִם.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
הנכרי דר כו׳. באמת בלשון המ״א יש לדחוק דלרבותא קאמר דאפילו הכי אסור, אבל בדעת הט״ז צריך לומר כמ״ש בפנים, דבהדיא מבואר בספר התרומה סי׳ רכא דבית שמאי סבירא להו דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר׳ יוסי בר׳ יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב״ם ע״ש. וע״כ צריך לומר דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל וכמ״ש בפנים:
שהנכרי יוליכנו כו׳. הנה המ״א סוף סי׳ ש״ה לא הסכים בזה עם ר״מ אלשקר. אלא בתחלה העתיק דברי הגהות מרדכי דמה שהנכרי מוליכה ה״ל כקורא לה כו׳, והיינו אפילו בשבת עצמה כמ״ש בסי׳ ש״ו ס״ב, וכמבואר בהגהות מרדכי וב״י ודרכי משה, ואחר כך כתב ענין בפני עצמו שהלבוש מחמיר בי״ב מיל למאן דאמר תחומין י״ב מיל דאורייתא, אבל בהגהות מרדכי מתיר, ועל זה כתב המ״א וכן משמע בר״מ אלשקר דכתב כו׳, ור״ל מדהתיר למקומות המחמירין לפי שהוא מנהג בטעות, ולא חייש למאן דאמר י״ב מיל מדאורייתא, ואם כן אף ביום א׳ אסור אם אדם מצווה על תחום בהמתו בתחום דאורייתא כדעת הלבוש. ועיין בתשובות רלב״ח סי׳ כ״ח מבואר שם דלא אסר אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי דהיינו אמירה, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור, ובסוף התשובה לא השיג על הגהות מרדכי, אלא על אותן הראיות דמוכח מהן דאף אמירה שרי עיין שם היטב. וכן משמע קצת ממ״ש האחרונים בסוף סי׳ תקפ״ו ובסי׳ תרנ״ה והמ״א בסי׳ תקט״ו ס״ק י״ט להתיר לדבר מצוה לשלוח על ידי נכרי חוץ לתחום משום דהוה שבות דשבות, ומשמע מסתימת לשונם דמותר למסור לו, ולדעת הט״ז ור״מ אלשקר יש כאן שבות אחד דהיינו המסירה האסורה אף בלא אמירה.
אבל אמירה בלבדה בלא מסירה לדברי הכל אינה אסורה אלא כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל בלאו הכי לא גרע מקורא לה והיא באה ע״י קריאתו, וה״נ היא יוצאה ע״י אמירתו. דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ״ש בהגהות מיימוניות פ״ו והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו.
ומיהו בנדון ר״מ אלשקר יש לחוש לדבריו (לדידן דקי״ל דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי׳ תקט״ו ותקפ״ו ותרנ״ה), דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע״פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום, דדמי ממש לאומר הבא לי מן החלון והביא לו, אע״פ שלא היה בלבו מזה אלא מזה ה״ל דברים שבלב בריש פ״ו דמעילה. ואף דהתם היה שוגג והכא יודע שיש איסור חוץ לתחום, ואנן סהדי דהתירא ניחא ליה כו׳, אין זה מועיל כלום. עיין בתוס׳ דקידושין דף מ״ט ע״ב. ולא כתב כן הטור ושו״ע סימן תמ״ח אלא כשאינו אומר כלום בפיו, דבכה״ג מיירי בהשואל, שמשם למד הטור דינו. אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ לתחום לצורך עצמו פשיטא דלא הוה שלוחו כמ״ש בהגהות מרדכי פ״ד (ועיין במ״ש בסי׳ רנ״ב ורס״ג ועיין סוף סי׳ ש״ה), דאל״כ למה לי טעמא דמראית העין. עיין ב״י בשם ספר התרומה: