Одалживание и сдача внаём нееврею в субботу

Орах Хаим · симан 246 · лист 6 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִתְּנָן לְנָכְרִי בַּאֲרִיסוּת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׂכִּיר לוֹ גַּם שְׁוָרִים לַחֲרוֹשׁ בָּהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יַחֲרוֹשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַטִּיל עָלָיו כָּל אַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים אַף לְעִנְיַן יֹקֶר וְזוֹל וּמִיתָה בְּאֹנֶס עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אֲזַי יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ שֶׁיַּפְקִירֵם בִּפְנֵי ג׳. וְטוֹב לְהוֹרוֹת לוֹ שֶׁיַּפְקִירֵם בִּפְנֵי דַּיָּנֵי הָעִיר, וְהֵם יְפָרְשׁוּ לוֹ עִנְיַן הַהֶפְקֵר, שֶׁיַּפְקִירֵם בְּלֵב מָלֵא, וְלֹא יִתְבַּע מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ אִם עַל יְדֵי פְּשִׁיעוּתוֹ יֶאֱרַע בָּהֶם הֶפְסֵד בְּשַׁבָּת, וְהֵם יְפַרְסְמוּ הַהֶפְקֵר לַכֹּל, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן.
וְכֵן יֵשׁ לְהַתִּיר לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לִשְׁלוֹחַ אֶתְרוֹגִים עַל בְּהֶמְתּוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרנ״ה, אִם מַפְקִיר בְּהֶמְתּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ — יָכוֹל לְהַפְקִיר אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שֶׁלִּדְבַר מִצְוָה אֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן.
אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק — אֵין לְהַתִּיר לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לְפַרְסֵם לָרַבִּים שֶׁמַּפְקִירָהּ, אוֹ שֶׁמַּקְנֶה גּוּף הַבְּהֵמָה לְהַנָּכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצְאוּ הַרְבֵּה שֶׁיּוֹדְעִים מֵהַשְּׂכִירוּת וְהַשְּׁאֵלָה שֶׁהֵן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, וְאֵינָן יוֹדְעִים מֵהַהַפְקָרָהה וְהַהַקְנָאָה שֶׁהֵן לְשַׁבָּת בִּלְבָד, וְיֵרָאֶה לָהֶם שֶׁגַּם בְּשַׁבָּת הִיא שְׂכוּרָה וּשְׁאוּלָה בִּלְבָד לְהַנָּכְרִי וְגוּף הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ.
אֲבָל אִם גַּם בִּימוֹת הַחֹל גּוּף הַבְּהֵמָה קָנוּי לְהַנָּכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִקְנָה לוֹ קִנְיָן גָּמוּר שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְמָכְרָהּ וְלִתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּמֶיהָ, אֶלָּא לֹא הִקְנָה אוֹתָהּ לוֹ רַק לְעִנְיַן יֹקֶר וְזוֹל וְאַחֲרָיוּת מִיתָה, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׁם אוֹתָהּ בְּדָמִים לְהַנָּכְרִי בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׂכִּירָהּ אוֹ הִשְׁאִילָהּ לוֹ, וְאִםו תִּתְיַקֵּר בְּסוֹף מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ שְׁאִילָתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְהַיִּשְׂרָאֵל יִהְיֶה הָעֹדֶף לְהַנָּכְרִי, וְאִם תּוּזַל יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ הָעֹדֶף מִבֵּיתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בְּזוֹל זֶה, וְכֵן אִם תָּמוּת אֲפִלּוּ בְּאֹנֶס יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וְנִמְצָא רֶוַח בְּהֵמָה זוֹ וְחֶסְרוֹנָהּ הַכֹּל לְנָכְרִי כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ אֵין הַיִּשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ, שֶׁאַף שֶׁגּוּף הַבְּהֵמָה מְשֻׁעְבָּד לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל הַנָּכְרִי לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְחֻסֶּרֶת גּוּבַיְנָא, שֶׁעֲדַיִן לֹא גָבָה אוֹתָהּ מִבֵּית הַנָּכְרִי לְבֵיתוֹ — הֲרֵי הִיא כְּבֶהֱמַת הַנָּכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל עָלֶיהָ אֶלָּא שִׁעְבּוּד בְּעָלְמָא, וְכָל חֶסְרוֹנָהּ וְרִוְחָהּ לְהַנָּכְרִי.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ולפי זה אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי, ואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה ע״כ צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שום שיהא מחוסר גוביינא אצלה, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר, היינו משום דקיי״ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, אבל אי שכירות קניא דליומא ממכר מיקרי מחוסר גוביינא לכהן אף שאחריות כחשא ופחתא עליו. ודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצו, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרע, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא, דאם אחריות כחשא ופחתא דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדה, דהא ס״ד דמקשה בע״ז דלא פריך מרישא הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע״ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל, אלא ודאי כיון דקני ליה לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא, וכ״ש הכא דלא מחוסר גוביינא לישראל. ואף לרבא לא בעינן הרהינו אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש״י והרא״ש דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ״פ גבי אם הרהינו כתב הרא״ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאל״כ אף כשאין המשכון שלו אסור ע״ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא, ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא. אבל מכל מקום המקשה לא יוכל להקשות מרישא, די״ל כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה אע״פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא י״ל דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל.
ובזה יתורץ קושית הרי״ף על רבותיו ביבמות שם, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו״ק. ומכל מקום הרי״ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו׳, ר״ל שדקדקו כן ממתניתין וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי״ף שם שכתב דמקשינן למ״ד דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קי״ל הכי אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספת שם ד״ה עבדי צאן ברזל כו׳ וברמב״ם הלכות עבדים:
וההקנאה שהן כו׳. לחילוק זה נתכוין המ״א בשם הצמח צדק, והוא מבואר שם בסוף ע״ב דף מ״א דעד כאן לא התיר הריצב״א כו׳. ואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי תפס המ״א דיוקא דרישא עיקר, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו׳, אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא א״כ דיוקא דרישא עיקר. וכן משמע בש״ע, דבסעיף ג׳ לא התיר אלא בדיעבד ובסעיף ד׳ וסעיף ה׳ הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה ולא חשש למראית העין. ועוד דגבי הוראת ר״י בי רב הצריך לכתוב בערכאות משום מראית העין משום דלא הקנה לו אלא לשבת כמ״ש בב״י אחריות שבת כו׳, משא״כ בהיתר הסמ״ג וריצב״א לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד. ומ״ש שיפרסם כו׳, היינו לרווחא דמילתא שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג׳, אף שיתפרסם. והא דמהני ערכאות היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדי משום דלית לה קלא ובשטר גבי אפילו הנעשה בערכאות של גוים.
אבל אין לומר שהמ״א נתכוין למ״ש הצמח צדק בתחלת דבריו, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבת, דזה אינו שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב״א, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכי בשם סמ״ג ומהר״י בי רב. ועוד דהמ״א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי׳ זה התיר למכור הסוסים לנכרי, דלא כצמח צדק, וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס׳ ורא״ש שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו ע״ש. אבל מלשון ספר התרומה שהביאו האחרונים בי״ד סימן קנ״א, וכתב שם הש״ך שכן דעת הש״ע וכן נהגו ע״ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכור, שהר״ן הוא שכתב כן על ספר התרומה ע״ש בר״ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. אלא שאם אירע במקרה שמשכיר התיר הסמ״ק בהפקר, ולא משום פסידא כמ״ש הצמח צדק, דהא בב״י מבואר דאף להשאיל שרי להסמ״ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ״ק דף ס׳ ע״ב ע״ש. ומ״ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו׳, זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ״ש הב״י ריש סי׳ זה לשיטת התוס׳, שכן הוא ג״כ דעת סמ״ק. ומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתו שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:
תתייקר כו׳. זהו פירוש למ״ש סמ״ג וש״ע יוקרא כו׳. וכן כתב בהדיא בשו״ת פנים מאירות סי׳ יו״ד כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו. ואף שהוא כתב כן לשיטת האוסרין כבר השיג עליו בשו״ת תודת שלמים שם, ולדינא יפה חילק בנדון שלו, ולדידן דקי״ל כהמתירין לאו דווקא פיטום אלא יוקרא. ובנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא ואפילו קיבל עליו אחריות מיתה אפילו באונס אסור, ואתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי׳ ל״ה, כמ״ש עליו בשו״ת תודת שלמים שם, דהמשאת בנימין מודה למהרי״ו (שהובא ברמ״א בי״ד סוף סי׳ ש״ך) היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה כמבואר במשאת בנימין שם, ומלשון המשאת בנימין שם שכתב ואין להנכרי חלק כו׳ משמע נמי דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו ולא משום שכל ההפסד חל עליו (ועיין בתודת שלמים סי׳ הנ״ל דשבת ובכורה שוין בזה לדעת המתירין, וכן הוא בפנים מאירות שם. ועיין מ״ש לעיל דשבת דמי לחמץ, ובמ״ש בסי׳ תמ״ח דבכורה קילה טפי).
ואף דבגמרא דיבמות שם לא הוזכר רק כחשא ופחתא ולא השבח, היינו לרב ספרא, דמשום אחריות לחוד אכלי בתרומה אע״פ שאינן שלו, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו, וא״כ יותר תלוי בההפסד מבהשבח, שהשבח הוא דבר העודף על העיקר ואינו בדין שיאכל העיקר משום העודף שהוא כספו, משא״כ בהפסד שהפסד העיקר חל עליו ולכן יאכל ככספו (והא דפירש״י שם יוקרא וכו׳ קושטא דמילתא קאמר, ואם בדוקא קאמר כ״ש שהאמת אתנו). אבל המתירין דס״ל דצאן ברזל הן שלו, יותר תלוי בהשבח מבההפסד, שההפסד אפשר שיקבל על עצמו מחמת הנאתו והרווחתו בחילוק ולדותיה או במלאכתו, אבל כששבח גופה שלו מכלל דגופה קנוי לו, עיין בריש פרק המפקיד: