Канун субботы

Орах Хаим · симан 249 · лист 3 из 5
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
טסְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בִּימוֹת הַחֹל, דְּהַיְנוּ סְעֻדָּה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִשְׁתֶּה — מִן הַדִּין מֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּכָל הַיּוֹם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. אֲבָל מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלְּקָבְעָהּ מִתְּחִלַּת שָׁעָה עֲשִׂירִית וְאֵילַךְ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָּאֵב לֶאֱכוֹל וְיֹאכַל סְעֻדַּת שַׁבָּת לְתֵאָבוֹן.
אֲבָל לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹתב בְּלִי קְבִיעוּת סְעֻדָּה — אֵינוֹ נִמְנָע בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, דְּהַיְנוּ עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע״א, חוּץ מֵעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תע״א:
יאֲבָל לְאַחַר שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹג לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם (אִם דַּעְתּוֹ לְהַתְחִיל סְעֻדַּת שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה) — מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלֶּאֱכוֹל שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעֻדָּה אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁקִּדֵּשׁ עַל הַכּוֹס קֹדֶם אֲכִילַת עִקַּר סְעֻדַּת שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִלֶּחֶם שֶׁמְּבָרְכִים עָלָיו “הַמּוֹצִיא”, שֶׁהוּא עִקַּר סְעֻדַּת שַׁבָּת, שֶׁמִּבִּלְעָדוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת ג׳ סְעֻדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע״ד, לְפִי שֶׁאִם יֹאכַל מִמַּאֲכָל אַחֵר קֹדֶם אֲכִילַת הַלֶּחֶם — לֹא יֹאכַל הַלֶּחֶם לְתֵאָבוֹן.
(וּמִכָּל מָקוֹם,ד אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, כֵּיוָן שֶׁמִּן הַדִּין אֵין חִיּוּב גָּמוּר לֶאֱכוֹל סְעֻדַּת שַׁבָּת לְתֵאָבוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר):
יאבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֵל אוֹתוֹ מַאֲכָל קֹדֶם הַסְּעֻדָּה מֵחֲמַת שֶׁחָפֵץ וּמִתְאַוֶּה לְאָכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה וְלֹא בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, אֲבָל אִם מַה שֶּׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה הוּא מֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁלִים מֵאָה בְרָכוֹת עַל יְדֵי שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו גַּם בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה כְּשֶׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה, שֶׁאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעֻדָּה — יֵשׁ בְּזֶה (אִסּוּר גָּמוּר מִן הַדִּין, שֶׁאָסוּר לִגְרוֹם חִיּוּב בְּרָכָה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְפָטְרָהּ בִּבְרָכָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רט״ו. וְעוֹד יֵשׁ) אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמַּקְדִּים בִּרְכַּת אוֹתוֹ מַאֲכָל לְבִרְכַּת הַלֶּחֶם, שֶׁבִּרְכַּת הַלֶּחֶם קוֹדֶמֶת לְכָל הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רי״א, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ וּמִתְאַוֶּה לְאָכְלוֹ כְּלָל בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה אֶלָּא קֹדֶם הַסְּעֻדָּה — אֲזַי אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְהַקְדִּים לְפָנָיו בִּרְכַּת הַלֶּחֶם, עַיֵּן סִמָּן רי״א:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
בלי קביעות כו׳. הנה בב״י העתיק דברי המגיד משנה בשם המפרשים דדוקא דרך מקרה שרי, ובש״ע השמיטו, וכן רמ״א וט״ז ומ״א לא הביאוהו. וטעמם ונימוקם עמם, שהמפרשים כתבו כן כדי לחלק בין סוגיא דערבי פסחים לגמרא דגיטין, ולדידהו כל היום בכלל האיסור כשאינו דרך מקרה. עיין במגיד משנה שהראב״ד הוא שמיקל קודם המנחה אף שאינו דרך מקרה, אבל הרמב״ם וש״ע לא סבירא להו כלל חילוק זה, מדהוצרכו לחלק בין סעודה שרגיל בה בחול לשאינו רגיל דבכה״ג מיירי בגיטין, אע״ג דודאי לא הוה דרך מקרה דאמרינן התם ב׳ משפחות כו׳ משמע שכל המשפחה רגילה בכך, וגם לשון ועל דקבעי כו׳ הוא לשון הווה משמע שרגילין בכך, ואפילו הכי אין איסור אלא בסעודה שאין רגיל בה בחול:
לאחר שקיבל כו׳. הנה הדרכי משה התיר מבעוד יום, והיינו לאחר קידוש כדמייתי מעובדא דרבינו קלונימוס. ועל זה תמה המ״א דאף האור זרוע מודה מבעוד יום, דודאי בשביל שקיבל שבת לא נאסר באכילה מועטת, כיון דקיימא לן אוכל והולך עד שתחשך מה לי קיבל שבת מה לי לא קיבל, והיינו כשיאכל סעודת שבת משתחשך, אבל כשאוכלה גם כן מבעוד יום הרי דינה כשתחשך ממש שאסור אפילו אכילה מועטת לדעת האור זרוע ומגן אברהם. ומה שכתב המ״א ולאפוקי מרבינו קלונימוס, דלכאורה הוא תמוה דלמא רבינו קלונימוס אכל גם כן מבעוד יום, כדמשמע לישנא דתשובות אור זרוע דבערב שבת כו׳. וחילוק זה בין אוכל מיד לאוכל לאחר זמן מוכרח הוא ג״כ ממ״ש המ״א בסי׳ רע״ג, דכשאוכל מיני תרגימא יוצא ידי קידוש, ולא כתב דעכ״פ מצוה שלא לעשות כן, וע״כ צריך לומר דמיירי אף כשאינו רוצה לסעוד מיד אלא לאחר זמן, ולא פירש כן בהדיא דסמך על מ״ש כאן, והתם עיקרא דדינא אתי לאשמועינן. ובהא אתי שפיר מ״ש בטור ושו״ע שם לחם ויין דוקא, משום דאינהו מיירי באוכל מיד, דאל״כ אף שיאכל באותו מקום לא יצא כמ״ש רמ״א שם ס״ג בהג״ה.
ומיהו לפי מ״ש ב״י בסי׳ תע״א כרשב״ם, וע״ש ברשב״ם שפירש פרפרת דברכות (ע״ש בגמרא דמיירי בשבת) כפירש״י שם, ולדידן קיי״ל כתוס׳ שם, עיין סי׳ קע״ו. וע״כ צריך לומר דשאני התם שאוכל סמוך לסעודה ממש כל מילי פותחים בני מעיים ומושכים לבו למאכל, משא״כ בערב פסח שאוכל מבעוד יום, אף שפותח מעיו מכל מקום מיד שגמר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע אם אוכל מין דגן המשביע עיין מ״א סי׳ רצ״א. ואי אפשר לומר שבשבת יהיה להפך מבערב פסח.
ומיהו י״ל כמ״ש הרשב״א בברכות (דף י״ז ע״א, ע״ג) שפרפרת היא פת הבאה בכסנין שנאכלת לתענוג ולמתיקה להנאת עצמם ולא להשביע (וכן משמע בשלטי גיבורים שם דדוקא מיני מגדים גוררים או קיוהא כירקות), ולא סתם מזון מה׳ מינים. ולפי זה יפה נהגו לאכול מיני מתיקה (או מרקחת שיש בה קיוהא) לפני הסעודה, לפי שהם כפרפרת דמתניתין דמיירי בשבת כמבואר בגמרא שם. וע״ש ברשב״א (דף ט״ז ע״ג) דבפרפרת אין לחוש ג״כ לקדימת המוציא כיון שהוא צורך הפת. והאוכלים הגרימזי״ל ודאי לא היו ממשיכים לבם על ידי כן לאכילה למזון ולשובע, לכן אסר להם האור זרוע, ופליג על רבינו קלונימוס. אבל לשינוייא קמא יש לומר דאור זרוע מיירי זמן מה לפני הסעודה משא״כ רבינו קלונימוס אכל אחר הקידוש וצ״ע:
אין למחות כו׳. הוזקקתי לכך לפי שהמנהג פשוט לאכול מיני מתיקה ומרקחת קודם הסעודה ולא מיחו בהם רבנן קשישאי. וטעמם ונימוקם עמם לפי שאין דרך לאכלם כלל בתוך הסעודה אלא אליבא ריקנא, וא״כ אין כאן איסור משום ברכה שאינה צריכה, עיין מגן אברהם סוף סי׳ רט״ו דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה. וכן אין בו משום קדימת הלחם לפניו, שהרי מחמת הקדימה אינו חייב לאכול דבר שלא היה חפץ לאוכלו עכשיו בלא הקדמה כמ״ש רמ״א סי׳ רי״א ס״ה בהג״ה, והכי נמי אינו חייב מחמת הקדימה לאכול בתוך הסעודה שלא היה חפץ לאוכלו אז בלא הקדימה, וכל שכן שאינו חייב שלא לאוכלו כלל מחמת הקדימה, דאם אינו חייב לאכול דבר שאינו חפץ לאוכלו עכשיו אע״פ שהוא חביב עליו עכשיו כ״ש שאינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו וזה ברור. ועיין במ״א סוף סי׳ רט״ו דאף שחפץ לאכול תוך הסעודה אלא שחפץ לאכול ג״כ אחר הסעודה, כיון שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. ואפשר דגם משום קדימה אין כאן, דאיסור ברכה שאינה צריכה חמורה שחוזר עליה מעורכי המלחמה, כדאיתא בהקומץ לפי מ״ש התוס׳ והרא״ש בהלכות קטנות, ולא אשכחן הכי בקדימת ברכה לחבירתה. וכן כתב בהדיא בס׳ הזכרונות בהשגתו על מהר״ם גלאנטי שהתיר שלא להביא הפירות לפניו בבת אחת בשבת שאז לא נפטרו אף שברכותיהם שוות, דמתניתין דקתני היו לפניו מינים הרבה דוקא קתני היו לפניו, ועל זה כתב בספר הנ״ל דמתניתין לענין קדימה שהיא קלה דוקא מתנייא אבל לא לענין לאפושי בברכות. ולפי זה צריך לומר שמה שכתב המ״א בסי׳ רי״א סק״ט ובסי׳ רי״ב סק״ג דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה אף שהוא חביב, היינו כשהחביבות שוה לו בין שיקדימנו בין שיאחרנו, אבל כשחפץ ומתאוה להקדימו דוקא אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה כמ״ש סוף סי׳ רט״ו, והוא הדין משום קדימה הקלה.