Поздняя редакция к симанам 252 и 304 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 252 · лист 1 из 4
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
מַהֲדוּרָא בַּתְרָא לסימן רנב וסי׳ דש
אעיין רמב״ם סוף פ״כ מהלכות שבת במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו וכו׳. הנה דקדוק לשון כמו בן אמתו כו׳ לישראל רבו כו׳ מורה באצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו (דהיינו שמשו כמ״ש בהל׳ עירובין), כמו שהבין הרשב״א דלא כמגיד משנה. ותדע עוד שהרי לא הזכיר עדיין הרמב״ם איסור עשיית עבד ואמה התושבים שקבלו ז׳ מצות שלא יעשו לישראל רבן, שהוא מבואר מסוגיא דריש פ״ב דכריתות, אלא כללו כאן בסוף עם איסור דגר תושב ביחד, וסמכו ענין לו דהכל ענין אחד. דס״ל כמ״ש התוס׳ ורא״ש סוף פרק החולץ דקיום ז׳ מצות אינו ענין לאיסור מלאכה בשבת אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו כמ״ש הרא״ש שם, וזהו עיקר האיסור. ומה שהזכיר הרמב״ם ז״ל מצות בני נח גבי עבד ואמה, היינו משום דבלאו הכי אסור לקיימן כלל אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה, לשיטתו בפ״א מהלכות מילה ובפ׳ י״ד מהל׳ איסורי ביאה. וגם הראב״ד לא פליג שם אלא אם קיבל עליו ז׳ מצות בזמן הזה שאין היובל נוהג, אבל אם לא קיבל עליו לא פליג על הרמב״ם בפ״א מהל׳ מילה אלא על מ״ש שם יהרג מיד, אלא ימכר מיד. ודלא כרמ״א ביו״ד סי׳ רס״ז ס״ד בהג״ה שסתם כהמרדכי והטור. וע״ש בדרישה דהב״י לא גריס הכי בטור, ודעתו בש״ע לפסוק כהרמב״ם, אלא דלא דק במ״ש בשם הראב״ד. וע״ש בש״ך שתמה על רמ״א.
בועיין רא״ש שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו׳, וטעמו ונימוקו דמוכרח לומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז׳ מצות גורמת האיסור רק משום דומיא דבן אמתך, א״כ אילו היה שכירו כיון שאין גופו קנוי ה״ל למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר התרומה. והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו״ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי״ו סי׳ רנ״ב מותר להניח עבדו כו׳ ואין כאן איסור למען ינוח כו׳ אע״ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו׳ ואיסור למען ינוח כו׳, וכן כתב בפ״ק סי׳ רכ״ב או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים כו׳ אבל מותר כו׳ אבל לצורך ישראל לא אע״פ שקצץ כו׳ (וכ״ה באגור בשם המרדכי, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום הלשון כמ״ש בהגהות שעל הגליון, וכ״ה בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר״ם, וכ״ה בתשובת מהר״ם סי׳ תקנ״ט בשם אבי״ה. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים מהשרים שהמוכר קבל המעות, וגם המוכר את עצמו מאחר שכבר קבל המעות). דס״ל (כמ״ש לעיל להרמב״ם) דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ היינו משום דקרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתא שש שנים כו׳ והשביעית כו׳ ולא יראו פני כו׳, ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ״ז עד שיקבל ז׳ מצות, דמשום הכי נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו, כמ״ש הרמב״ם פ׳ י״ד מהל׳ איסורי ביאה ופ׳ י׳ מהל׳ עכומ״ז. ואף הראב״ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ״ק דע״ז דאין משכירים להם בתים כו׳, ואף למי שאינו מז׳ אומות ע״ש בגמ׳. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ״ש הרמב״ם ורא״ש, אלא דס״ל שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי ע״ש היטב בסי׳ רכ״ב ורנ״ב.