Поздняя редакция к симанам 252 и 304 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 252 · лист 2 из 4
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
גוקרוב לומר שגם הרא״ש נתכוין לזה במ״ש לבשל או להדליק כו׳, אלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה יהיה איסורא דאורייתא ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן, משום הכי הוסיף הרא״ש שנתגדל בביתו וכמו שכירו כו׳, פי׳ דאינו שכיר ממש הבא בשכרו, דעביד אדעתא דנפשיה שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אח״כ, ועכ״פ ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, מש״ה ה״ל קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו, אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו ועודנו עובד וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק שכר, והילכך כשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת לא יגרשנו מביתו ודאי כשלא יעשה בשבת מעצמו, ונמצא דלא עביד אדעתא דנפשיה כמו בקצץ אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח. ומשום הכי פריך בגמרא בפשיטות אדעתא דישראל מי שרי, משום דהוה איסורא דאורייתא, ומשני נכרי אדעתא דנפשיה עביד, והיינו בנכרי דעלמא דוקא, וכדפירש״י שם שיודע שלא יפסיד, אבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף בעד מלאכת השבת שעושה לעצמו.
דאבל הרמב״ם סוף פרק כ׳ שכתב והוא שכירו, לכאורה י״ל דאזיל לשיטתיה בפ״ו שלא התיר בשכיר שנה אלא במלאכה מיוחדת כו׳. אלא שזה דוחק גדול לחלק כן בדאורייתא, ומנ״ל להתיר לגמרי אפילו בדרבנן במלאכה מיוחדת אם שכיר שנה סתם אסור מדאורייתא, ועוד דלקיטו היא מלאכה מיוחדת ללקוט תבואה בזמן האסיף כדפירש״י בעירובין דף ס״ד. אלא ודאי סבירא ליה להרמב״ם דהיינו טעמא דשכיר שנה שרי מדאורייתא (כדמשמע מלשון הגמרא אמירה לנכרי שבות סתם אפילו שכירו, ובחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי סתם אפילו שכירו, ובברייתא תניא והגר זה גר תושב, ותושב עדיף משכיר כדתניא ביבמות דף ע׳ וכמ״ש לקמן) משום שהוא לזמן, ולא הוי דומיא דבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל גר תושב (עיין יבמות דף ע׳ תושב קנין עולם כו׳, ולאו דוקא נרצע אלא אפילו גר תושב סתמו הוא עובד לישראל, כדכתיב גבי פסח בפרשת בא, וכמ״ש הרמב״ן על פסוק כשכיר כתושב יהיה כו׳) שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על אדמתו, או לפחות להיות לקיטו בכל עת האסיף מדי שנה בשנה כל זמן ישיבתו, ומאחר שדעתו להשתקע על דעת לעבוד לישראל לעולם והוא כבוש תחת ידו ומוכרח בעבודתו הרי זה כעבד עולם לענין שבת (וכל שכן אם קנה או בנה בית דירה על אדמת ישראל, עיין מרדכי פ״ק דב״ב שדעתו להשתקע מהני כאלו קנה בית דירה דתנן התם במתניתין) מריבויא דוהגר. דאי נמכר ממש לעבד עולם למה לי קרא דוהגר, מאחר שהוא עבדו ממש כמו בן אמתך. ואפילו השכיר עצמו בפירוש לעולם, לא גרע מעבד הנלקח לנכרי (ואי משום השכר שנותן לו, הרי זה כמוכר עצמו למעשה ידיו על מנת לשלם לו מדי שנה דהוי קנין מעליא, כמו בשדה כהאי גוונא דנקנית בכסף כעבדו, ועוד דשכירו לא נזכר בגמ׳ כלל) דלא קני ליה רק למעשה ידיו ומצווה על שביתתו לכ״ע, אי לאו דעובד ע״ז ולא קבל ז׳ מצות כמ״ש במגיד משנה סוף פ״כ. ודוחק לומר דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא, דכל כהאי גוונא ה״ל לפרש. וכן משמע מסתימת לשון הטור סי׳ ד״ש ושאר פוסקים. ואין לומר דהיינו מקרא דוהגר, דהא המגיד משנה וסיעתו לא ס״ל הכי. אלא עיקר הטעם דדמי לעבדו ובן אמתו, משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא תושב על אדמתו והוי כמו כבוש תחת ידו, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה׳ ע״ב דנכרי השרוי עמך בחצר דמי לנכרי שכיבשתו, ע״ש בפירוש רש״י (ובב״י סימן ד״ש בשם תשובת הרשב״א), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו כמו עבודת עבד ממש לענין שבת מריבויא דוהגר, ולא דמי לשכירים ולקיטים דעלמא שאינם תושבים על אדמת ישראל דאינן כבושים תחת ידו לעולם אלא לזמן קצוב. זהו דעת הרמב״ם בבירור, ואתי שפיר קרא כפשטיה. ואין צריך לאוקמי כשנתגדל בביתו דוקא כמו שכתב הרא״ש.