Укутывание горячей пищи

Орах Хаим · симан 257 · лист 4 из 5
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
טלֹא אָסְרוּ לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֶלָּא כְּשֶׁמַּטְמִין בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה עַצְמָהּ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ הַתַּבְשִׁיל, שֶׁאָז יֵשׁ לִגְזוֹר שֶׁמָּא יַרְתִּיחֶנָּה, אֲבָל אִם פִּנָּהוּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת — מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ. וַאֲפִלּוּ אִםא חָזַר וְהֶחֱזִירוֹ לִקְדֵרָה הָרִאשׁוֹנָה — מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ (שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵר קְצָת בְּדָפְנֵי קְדֵרָה הַשְּׁנִיָּה, וַחֲכָמִים לֹא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חַם בִּכְלִי רִאשׁוֹן שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ. וְאִם נִתְקָרֵר קְצָת עַד שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ — אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר, אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ.
וְכָל זֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אָסוּר לְהַטְמִין אֲפִלּוּ צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם:
יקֻפָּה שֶׁטָּמַן בְּתוֹכָהּ הַקְּדֵרָה בְּמוֹכִין אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל — אָסוּר לְהַעֲמִידָהּ מִבְּעוֹד יוֹם עַל גַּבֵּי פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים, לְפִי שֶׁהֵם מַעֲלִים הֶבֶלב לְמַעְלָה בְּהַמּוֹכִין, וְהַמּוֹכִין מוֹסִיפִין הֶבֶל בַּקְּדֵרָה הַטְּמוּנָה בָּהֶם, וַהֲרֵי הִיא כִּטְמוּנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל. אֲבָל מֻתָּר לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבֵּי פְּסֹלֶת שֶׁל שֻׁמְשְׁמִין, שֶׁהֵם אֵינָם מַעֲלִים הַהֶבֶל לְמַעְלָה.
וְכֵן מֻתָּר לְהַעֲמִידָהּ בְּתוֹךְ הַכִּירָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה שָׁם לְהַטְמִינָהּ שָׁם בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וְאַף עַל פִּי שֶׁשּׁוּלֵי הַכִּירָה שֶׁהַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת שָׁם הֵם חַמִּין מְאֹד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין חֹם הַכִּירָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אֶלָּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ וְכָל שָׁעָה הִיא מִתְקָרֶרֶת וְהוֹלֶכֶת — אֵינָהּ נִקְרֵאת דָּבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִפְסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם מוֹסִיפִים הֶבֶל מֵעַצְמָם.
וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא הַכִּירָה גְּרוּפָה מֵהַגֶּחָלִים, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ גֶּחָלִים אֲפִלּוּ הֵן קְטוּמוֹת — אָסוּר לְהַטְמִין בָּהּ הַקְּדֵרָה בִּבְגָדִים אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּי כִּסֵּא שֶׁל בַּרְזֶל, אוֹ שֶׁתְּלוּיָה עַל גַּבֵּי אֲבָנִים, לְפִי שֶׁאַף שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָן מוֹסִיפִים הֶבֶל מֵחֲמַת עַצְמָן, מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת הַגֶּחָלִים שֶׁתַּחְתֵּיהֶם שֶׁמַּעֲלִים הֶבֶל לְמַעְלָה — מוֹסִיפִים הַבְּגָדִים הֶבֶל בַּקְּדֵרָה, וַהֲרֵי הִיא טְמוּנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
חזר והחזירו כו׳. מה שכתב המג״א דאפשר להתיר כשנתקרר בכלי ראשון, באמת שכן משמע לשון הרמב״ם. אבל צ״ע דבהדיא מבואר בש״ע סי׳ רנ״ג ס״ה דאסור להחם תחת הבגדים, והטעם מבואר בר״ן דאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל וצ״ע (עיין שם במקור הדין ברשב״א דלא קשיא מידי ודו״ק). ומיהו אם פינהו לכלי שני והחזירו לכלי ראשון אפשר דלכולי עלמא שרי, דכל שהיה בכלי שני לא גזרו חכמים כמו שלא גזרו בכלי שני עצמו, ולא משום שנתקרר:
למעלה כו׳ היא כטמונה. ומיהו היינו דוקא בדבר המוסיף הבל, שכיון שהתחתון מעלה הבל למעלה ומוסיפו בקדרה גזרינן דילמא אתי לאטמוני ברמץ, משא״כ כשאינה נוגעת כלל בדבר המוסיף כולי עלמא מודו דלא דמי כלל לרמץ ולא גזרינן. אבל כשדבר המוסיף נוגע בה בין מלמעלה כגון הבגדים שמוסיפים הבל מחמת האש שתחתיהם בין מלמטה שנוגעת בגחלים שהגחלים מעלים הבל למעלה דמי לרמץ. שאף שברמץ יש אפר וגחלים גם מלמעלה, מכל מקום כיון שהגחלים שלמטה מעלים הבל למעלה יבאו לטעות להטמין אף ברמץ, שעיקר הטעות להטמין ברמץ שחששו לו חכמים הוא בא מחמת הוספת ההבל ולא מחמת ההטמנה שמכסה כולו מלמעלה ומלמטה, שהרי בדבר המעמיד מותר להטמין כולו לפי שלא יטעו ממנו לרמץ.
אבל בשבת בדבר שאינו מוסיף לכולי עלמא לא מיתסר אלא כשמטמין כולו(*). דאף שמפך של רבי אינו ראיה כל כך דרבי התיר להטמין הצונן. מכל מקום בפירוש שנינו מניחים מיחם על גבי מיחם כו׳, וכמו שכתב הטור בסי׳ רנ״ח ושי״ח. ומכאן למדו הרמב״ם ומגיד משנה סוף פ״ד דלא מיקרי הטמנה בכהאי גוונא. ואף הרא״ש וטור וש״ע מודים בזה, דדוקא בדבר המוסיף החמירו משום שמא יטמין ברמץ כמו שנתבאר. (*)
הגהת הרב עצמו. עיין רשב״א דזה אינו, ומיהו הרב רבינו יונה על כרחך סבירא ליה הכי עיין רשב״א בשמו פ״ג גבי תברינהו.
וכן משמע בהדיא בב״י גבי בגדים המוסיפים הבל מחמת האש שנלמדו לאיסור מקופה שעל גבי גפת. ואין סברא כלל לומר דגם שם הטעם משום גזרה שמא יטמין בתוך הגחלים, דאם כן למה ליה להב״י להוסיף מלבו שהבגדים מוסיפים הבל מחמת האש שלא הוזכר כלל בדברי הפוסקים שהביא שם, ולא סגי ליה כדפרש״י גבי גפת שתחת הקופה (שמשם למדו הפוסקים לענין גחלים) שהגפת מעלה הבל ומרתיח את הקדרה. אלא ודאי דסבירא ליה להב״י, דמכיון שאין איסור אלא כשהיא טמונה למעלה כמו שכתבו הטור והר״ן וכמשמעות לשון הפוסקים שהביא, אם כן על כרחך צריך לומר שהבגדים הם המוסיפים הבל ואסור משום שמטמין ממש בדבר המוסיף הבל. דאי לא תימא הכי אלא הטעם הוא משום גזרה, אין סברא כלל לחלק בין טמונה בבגדים לאינה טמונה, סוף סוף הגחלים מעלים הבל בהקדרה ויש לגזור שמא יטמין בתוכם ממש. ועוד שכיון שאינה נוגעת בגחלים כמ״ש הרא״ש ור״ן וטור סימן רנ״ג (אבל בספר התרומה וסמ״ג ותוס׳ יש לומר דמיירי בנוגעת, וכן משמע מסיום לשון סמ״ג שהובא במרדכי ריש פ״ד. ולא הביא הב״י בסי׳ רנ״ג דברי הגהות מיימוניות בשם ספר התרומה וסמ״ג אלא לאפוקי דעת רש״י ואור זרוע. ולכן בסיום דבריו שם כתב כמ״ש הרא״ש ור״ן עיין שם) אין סברא כלל לגזור שמא יטמין בתוכם, דהא אית ליה הכירא, דאסרינן ליה אפילו על גבה ממש. ובפרט אם תימצי לומר דאיסור הנגיעה בגחלים הוא גם כן משום גזירה, שבמאור פ״ג למד איסור זה (אבל ברשב״א ריש פ״ד לא כתב כן עיין שם) מדין הקופה שעל גבי הגפת, אם כן על כרחך צריך לומר דכשאינה נוגעת לא גזרינן משום דאית ליה הכירא, אם כן אף שהיא טמונה למעלה אין לגזור, שהרי אין גזירה זו תלויה בטמונה, דהא על גבי גחלים ממש אף במגולה גזרינן.