Время зажигания субботних свечей

Орах Хаим · симан 261 · лист 2 из 4
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
אֲבָל אָסוּר לְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה וְצֹרֶךְ גָּדוֹל וְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תט״ו. וְעוֹד, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הָעֵרוּבב קוֹנֶה שָׁם שְׁבִיתָה, וַהֲרֵי זֶה כְּקוֹנֶה קִנְיָן בְּיָדַיִם בְּשַׁבָּת, וְלֹא הִתִּירוּ לִקְנוֹת קִנְיָן אֲפִלּוּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה וְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה (שֶׁשְּׁבוּת זֶה לִקְנוֹת קִנְיָן הוּא חָמוּר מִשְּׁאָר כָּל הַשְּׁבוּתִים), (שֶׁאִסּוּרוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה, בִּנְחֶמְיָה סִמָּן יג).
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר וְעֵרֵב אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת — עֵרוּבוֹ עֵרוּב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תט״ו:
גוְכָל זֶה כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת, אֲבָל אִםג כְּבָר קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהִתְפַּלֵּל מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁעָנָה “בָּרְכוּ” עִם הַצִּבּוּר, אוֹ שֶׁרֹב הַצִּבּוּר עָנוּ “בָּרְכוּ” אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא עָנָה עִמָּהֶם, שֶׁחָל עָלָיו הַשַּׁבָּת בְּעַל כָּרְחוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס״ג — אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ כָּל שְׁבוּת, אֲפִלּוּ קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה וְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּגוֹן לְהַטְמִין חַמִּין לְשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת, וְכֵן לְעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ מְאֹד לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר צָרְכֵי שַׁבָּת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.
אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אִם הוּא הַרְבֵּה קֹדֶם הַלַּיְלָה, לְפִי שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲדַיִן אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂים מְלָאכוֹת אֲפִלּוּ בְּעַצְמָן, וְהֵיאַךְ נֶאֱסוֹר לְאֵלּוּ שֶׁקִּבְּלוּ שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי.
אֲבָל אִם הוּא חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם הַלַּיְלָה, שֶׁאָז אֶפְשָׁר שֶׁכָּל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ כְּבָר אֶת הַשַּׁבָּת — אָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֲפִלּוּ קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם הוּא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְאֵין שָׁם שְׁעַת הַדְּחָק.
אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה אוֹ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה, וַאֲפִלּוּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ הַשַּׁבָּת, שֶׁאֵין מַחְמִירִים בְּקַבָּלַת שַׁבָּת יוֹתֵר מִבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּלֹא קַבָּלַת שַׁבָּת אֶלָּא לְעִנְיַן לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִירָה לְנָכְרִי אֵין מַחְמִירִים יוֹתֵר מִבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּלֹא קַבָּלַת שַׁבָּת, שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה עַל יְדֵי נָכְרִי לִדְבַר מִצְוָה אוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
קונה שם כו׳. לא סגי למג״א בפרש״י, משום דרש״י לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאתי כמ״ד דגזרו על השבות ובעירובי חצרות קיל אבל בערובי תחומין חמיר כמו מעשר, אבל לפי דעת הרמב״ם וש״ע דגם גבי מעשר שהוא מן התורה לגמרי בתירוש ויצהר ואפילו הכי מעשרין לדבר מצוה, א״כ ע״כ צריך לומר דההפרש בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אינו משום דעירובי תחומין חמיר, דהא סתמא דמילתא אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, אלא ההפרש הוא כמ״ש בסי׳ תקכ״ח:
כבר קבל כו׳. אף שבשו״ע סי׳ שצ״ג ס״ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת המתירין בסתם, אף על פי כן העיקר כהאוסרים כמ״ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים כאן ובסי׳ תקכ״ז ע״ש במג״א וט״ז (וממ״ש בסי׳ רס״ג יתבאר שכן הוא דעת התוס׳ ורשב״א ור״ן ע״ש). ואף שהט״ז בתשובה שהועתקה בסוף סי׳ ת״ר מיקל בזה, וגם בסי׳ שצ״ג סק״ד הניח דברי האוסרים בצ״ע, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליהם, ובסי׳ תקכ״ז סק״ג הסכים לזה בפירוש, שלא היקל אלא ביו״ט קודם תפלת ערבית ע״ש. ואין לומר כאן דבדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על המקילים, כיון שעיקר המחלוקת היא בשעת הדחק או לדבר מצוה לפי דעת הש״ע, והכי קי״ל דרבי לא שרי שבות בבין השמשות אלא בכה״ג, א״כ לא שייך כאן לומר כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק כמ״ש בחלקת מחוקק סי׳ י״ז ס״ק ל״א.
ומ״ש בתשובת חכם צבי סי׳ י״א דמהתוספתא אין ראיה משום דהטמנה תדירה בכל שבת ומעיקרא תקנתא דרבנן כו׳, וכוונתו שלא התירו אלא מחמת הדחק אבל לא לעשות כן תדיר, מאד תמוהין דבריו, דהא אסיקנא סתם קדרות בין השמשות רותחות הן, א״כ כל שכן קודם לכן אין לגזור כלל על ההטמנה כי מה הוא עושה בה, ואפילו שלא לצורך שבת כלל, דהא אפילו למ״ד גזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה ושעת הדחק בהטמנה לא גזרו. אלא ודאי צריך לומר כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא חמירא תוספת מבין השמשות כמ״ש החכם צבי, וגם ליכא למיגזר כלל כמ״ש, אלא כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום אע״ג דלא שייכי האידנא. א״כ אף לצורך מצוה ושעת הדחק מנא לן להתיר עירובי חצירות ושאר שבותים יותר משבת עצמה. ואדרבא ק״ו הדברים מה אם ההטמנה שהיא מותרת לגמרי בבין השמשות בלא שום מצוה שתדחה אותה, דהא אפילו למ״ד גזרו על שבות בבין השמשות לא גזרו בהטמנה, משום שאין מקום כלל לאוסרה בבין השמשות שסתם קדרות רותחות הן, וכל שכן קודם לכן, ואפילו הכי אסרינן אפילו קודם לכן כשקיבל שבת, אע״ג דההטמנה מיקרי דבר מצוה כמ״ש לעיל, עירובי חצירות ושאר שבותים שלא הותרו לגמרי בבין השמשות אלא דחויות הן מחמת המצוה או מחמת הדחק אינו דין שיאסרו בקבלת שבת. ומ״ש עוד שם, דהרמב״ם אפשר דסבירא ליה דהתוספתא משבשתא היא, זה אינו, דגם בגמרא שלנו אמרו כן סילק המסלק והטמין המטמין, משמע בהדיא דאח״כ אסור להטמין, וזה העתיק גם הרמב״ם. וכן כתב הר״ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבת, דלפי שיטת בה״ג לכך ההדלקה היא אחרונה משום שאח״כ אסור להטמין, והוא הדין לדידן אחר תקיעה ששית. ואין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ״ש המג״א סוף סי׳ ר״ס, דהתם היינו טעמא משום דלא התירו אלא משום מצוה, משא״כ בהטמנה שסתם קדרות כו׳.