Не искавший хамец в ночь на четырнадцатое

Орах Хаим · симан 435 · лист 2 из 2
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמַה שֶּׁהוּא מְצֻוֶּה וּמְחֻיָּב לְבַעֵר חָמֵץ זֶה שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ תַּקָּלָה, שֶׁלֹּא יָבֹא לְאָכְלוֹ, אֲבָל הַבִּעוּר הַזֶּה מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מִצְוָה כְּלָל, שֶׁהֲרֵי אַף אִם מַשְׁהֶה אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְאֵינוֹ מְבַעֲרוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר עַל שְׁהִיָּה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּבְ“בַל יִמָּצֵא” אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָסְרוּ לְשַׁהוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל אֲכִילָה. אֲבָל אִם לֹא הָיִינוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁיָּבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל — אֵין בִּשְׁהִיָּה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ אִסּוּר כְּלָל, וּלְכָךְ אֵין לְבָרֵךְ עַל בִּעוּר זֶה (כְּמוֹ שֶׁהַמֵּמִית עוֹפוֹת שֶׁנִּדְרְסוּ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָן מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ תַּקָּלָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן נ״ז, וְאֵין מְבָרֵךְ עַל בִּעוּרָן מִבֵּיתוֹ).
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק וּמְבַעֵר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, שֶׁאָז יֵשׁ בַּבִּעוּר מִצְוָה מִצַּד עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר “תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם”. וְאִם אֵינוֹ מְבַעֲרוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”. וְאַף אִם כְּבָר בִּטֵּל כָּל חֲמֵצוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לְבַעֲרוֹ מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין בִּטּוּל מוֹעִיל כְּלוּםב מִטְּעָמִים יְדוּעִים — הֲרֵי חָמֵץ זֶה כְּאִלּוּ לֹא נִתְבַּטֵּל, וְעוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא” מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם יֵשׁ בּוֹ מִצְוַת “תַּשְׁבִּיתוּ” מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּלְכָךְ מְבָרֵךְ “וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ”.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
מטעמים ידועים כו׳. עי׳ במ״א סי׳ תמ״ז ס״ק מ״ו ועי׳ במ״ש בסי׳ תמ״ו.
כתב החק יעקב מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין*, עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו׳ ואיסורא לבריה לא מורית, ואף ע״ג דלית הלכתא כאמימר, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ״ש הרא״ש שם, ודלא כדעת הרי״ף שם. ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין דוק ותשכח. ואף לפי דמיונו לא קיי״ל הכי, שהרי הרשב״א בחידושיו והב״י ביו״ד סי׳ רס״ז כתבו כדעת הרי״ף דאיסורא מוריש לבנו, וכן הוא בדרישה שם, וכן הוא שיטת הטוש״ע שם, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא״ש. וכן בדין שבשל תורה הלך אחר המחמיר. [*
ומכל מקום טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם.]
ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מורית, גם למ״ש החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותו כו׳**, וזהו הפך הגמרא *** בקדושין דף י״ז ע״ב דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע״ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע״ז מדין ירושה, ע״ש בפירש״י. ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע״ז ואינו מוזהר אלא לעבדה, שהרי בש״ך לי״ד סי׳ קמ״ו פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרי. ואין לומר דכוונת הש״ך משום איסור רוצה בקיומו, חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו ולא בטוש״ע באותו סימן, ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן, דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו, ובגמרא לא אמרו כן בפ״ה דע״ז, אלא בקידושין דף י״ז ע״ב, ומשום איסור חליפין ודו״ק****. [**]
דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו כמשמעות הגמרא פסחים דף ו׳ וכפי׳ רש״י בב״ק דף כ״ט ע״ש. ***
והביאוהו הרמב״ם ור״ש ורע״ב לפסק הלכה בפרק ו׳ דדמאי ע״ש. ****
ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע״ז מוזהר עליה לבערה כמ״ש הרמב״ם וטוש״ע סימן קמ״ו. ועוד דמשמעות הגמרא ורש״י דלא תלי אלא באיסור הנאה.]