Отплывающий в море и уходящий с караваном

Орах Хаим · симан 436 · лист 1 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
דִּין הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים
אהַיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ א לְעִיר אַחֶרֶת קֹדֶם הַפֶּסַח וְדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לְעוֹלָם, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּבֵיתוֹ אָדָם שֶׁיּוּכַל לִבְדֹּק כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה, אִם הוּא יוֹצֵא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח — חָל עָלָיו לְהִזָּהֵר וּלְקַיֵּם כָּל מִצְוֹת חֲכָמִים, לְפִיכָךְ חַיָּב הוּא לִבְדֹּק כָּל חֲדָרָיו בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי יְצִיאָתוֹ לְאוֹר הַנֵּר. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק בַּלַּיְלָה — יִבְדֹּק בַּיּוֹם לְאוֹר הַנֵּר.
ב וּמִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה יְבַטֵּל כָּל הֶחָמֵץ שֶׁאֵין יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא מְצָאוֹ בִּבְדִיקָתוֹ, כְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ לְבַטֵּל תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תל״ד עַיֵּן שָׁם.
וְעַל בְּדִיקָה זוֹ לֹא יְבָרֵךְ “עַל בִּעוּר חָמֵץ” כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל בְּדִיקַת לֵיל י״ד, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ בַּזְּמַן הָעִקָּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים, דְּהַיְנוּ לֵיל י״ד (וּמִמֶּנּוּ וָאֵילָךְ עַד סוֹף הָרֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תל״ה).
וּבָרֶגַע שֶׁקֹּדֶם יְצִיאָתוֹ חַיָּב הוּא לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ מִכָּל גְּבוּלוֹ שֶׁבְּעִיר זוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה.
וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים בְּבֵיתוֹ וְצָרִיךְ הוּא לְהְנִּיחַ לָהֶם חָמֵץ לֶאֱכֹל — יוֹצִיאֶנּוּ מִבֵּיתוֹ לְבֵית אָדָם אַחֵר, וְשָׁם יְנִּיחַ חָמֵץ לֶאֱכֹל, וְיִסְגֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כָּל חֲדָרָיו הַבְּדוּקִים, שֶׁלֹּא יַכְנִיסג שׁוּם אָדָם עוֹד חָמֵץ לְשָׁם, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה כֵן אֵין בְּדִיקָתוֹ שָׁוָה כְּלוּם:
באֲבָל אִם הוּא מַנִּיחַ בְּבֵיתוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת וִיכֹלֶת לִבְדֹּק כְּכָל מִשְׁפְּטֵי הַבְּדִיקָה שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן תל״ג — אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק כְּלוּם קֹדֶם יְצִיאָתוֹ, אֶלָּא יְצַוֶּה לְאֶחָד מֵהֶם ד וִימַנֶּה אוֹתוֹ שֶׁיִּבְדֹּק וִיבַטֵּל הֶחָמֵץ כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹוְעַיֵּן בְּסִימָן תל״ב שֶׁלְּכַתְּחִלָּה טוֹב לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אִשָּׁה שָׁלִיחַ לִבְדִיקַת חָמֵץ. וְעַיֵּן בְּסִימָן תל״ד שֶׁנָּכוֹן הַדָּבָר שֶׁיְּבַטֵּל גַּם הוּא בְּעַצְמוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבִּטּוּל, עַיֵּן שָׁם:*ו:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ותו כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, א״כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו כמו שכתבו התוס׳ ריש פ״ק דחולין, ולשיטת רש״י שם משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, א״כ לאו מידי חסריה, וכדפירש רש״י בפסחים דף ל״א סוף ע״ב. אבל על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים, דאם לא כן למה ליה לרש״י למימר דלאו מידי חסריה תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום. וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו׳ ע״ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל, ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו ואפ״ה עשאו הכתוב כו׳ אם כן כשיפקירנו מה מועיל, אלא ע״כ כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו׳, ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי. וא״כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ דירושה ממילא הוא וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו אף שאין לו זכות בגופו*****, אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו כמו שנתבאר. וכדמשמע בהדיא בריש פרק ו׳ דכריתות דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינו נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו, ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו, אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו׳ לא מהני יאוש. וכן מצאתי בפ׳ הגוזל דף צ״ח ע״ב עיין שם ודו״ק. וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס״ו ע״ב כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו׳ ואפילו הכי עשאו הכתוב כו׳. [*****
ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא א״כ אומר לאשתו בעודה ארוסה וכמ״ש בטוש״ע אה״ע סימן צ״ב, ע״ש בב״י לדעת הרמב״ן ורשב״א ורא״ש ומ״מ.]
ועוד דלפי דעת החק יעקב ישראל שהיה לו ע״ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע״ז של הפקר ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשים, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי, ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ״ש הב״י בי״ד ריש סימן קמ״ו והש״ך שם.
וליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ״ד דאינה ממון להורישם לבניו, דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.
ולפי דעת החק יעקב מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת ובא אחר וביערו אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנו (חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש גוף הכתב):
לעיר אחרת כו׳. לרבותא, דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו, דדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליה הטוש״ע, והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ״ש המ״א שם, ועיין במה שכתבתי שם. והחק יעקב סוף סימן זה מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי והוא פשוט ומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא כבר תירץ החק יעקב בס״ק י״ב ועי׳ בפרי חדש:
ומיד אחר כו׳. כך פסק המ״א. ואף שהחק יעקב חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש״ע ורמ״א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ״א, דמדהגיה רמ״א על קודם ל׳ יום וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל׳ אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ״ש החק יעקב דרמ״א ארישא נמי קאי, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג״כ כלשון רמ״א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ״א לכתוב דין זה בקודם ל׳ דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש״ע סעיף ב׳) שכתבו ואם הוא בתוך ל׳ צריך לבער ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ״ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי׳ תל״ד מוסכם מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה׳ אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ״ש המ״א שם, או מטעם שכתב הט״ז, או מטעם שכתב שם הב״י בשם סמ״ק, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י״ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה׳, וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א״צ לבודקם בליל י״ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל״ג אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ״ש החק יעקב כיון דזמן הבדיקה כו׳, זו מנין לו, דרש״י פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ״ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי״ו בהדיא בסי׳ קצ״ג, הביאו החק יעקב בסוף סי׳ תל״ב ע״ש. ובהדיא כתב הרמ״א בהג״ה סעיף ב׳ אשתו תבדוק כו׳ דלמא ישכח כו׳, אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שם דחיובא הוא. ומ״ש הש״ע בסוף סי׳ תל״ד טוב כו׳, היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו׳, עיין במ״א, ועיין במה שכתבתי לקמן:
שום אדם כו׳. עיין בט״ז. ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מ״מ לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז״ל, ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחר, ואין להאריך. ואין להקשות על הט״ז, דאם לא יסגור ויוכל אדם להכניס לשם א״כ ה״ל חצר שאינה משתמרת, ואינה קונה לו אלא א״כ עומד אצלה כדאמרינן בפ״ק דב״מ, די״ל כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו, ולא בעי חצר משתמרת לדעת הנמוקי יוסף שם, והובא בדרכי משה סי׳ רס״ח לפסק הלכה. ואף לדעת התוס׳ שם, יש לומר דכאן הוה כמתנה כמ״ש הפרי חדש בסוף סי׳ תל״ו ע״ש. ולא העתקתי כן שם בפנים, לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי כמו שיתבאר בסי׳ תמ״ח ע״ש:
וימנה אותו כו׳. כך פסק המ״א, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרונים לא משמע הכי, שהרי מה שהש״ע פסק בסי׳ תל״ד דיכול לבטל ע״י שליח היינו מטעם המבואר בב״י בשם הר״ן דבגילוי דעתא סגי ע״ש, וא״כ כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום, שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ״כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו. ואף שכאן בטלו בני ביתו אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו*. וזהו כוונת המ״א בסוף סי׳ תל״ד שכתב שאין מועיל כו׳, דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ״ש המ״א בסי׳ זה ס״ק י״ד דשני הדינים ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא ג״כ בפרי חדש ולכן כתבתי בפנים טוב כו׳ ודו״ק. [*
ולא קיי״ל כמ״ש הט״ז והחק יעקב סימן תל״ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו׳, דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו׳ שהרי שלו הוא כמ״ש הט״ז שם, ואנן לא קיי״ל הכי אלא כמ״ש רמ״א שם שאחריו נמשכו שאר האחרונים, וכן כתב החק יעקב עצמו שם בשם שיבולי לקט ע״ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ״ש בסימן תמ״א ותמ״ח, ולא דמי לקדושין שהמעות בידו הן ומיד שמחלה לו זכה בהן דמחילה אין צריך קנין.]
אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר״ן וב״י, ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ״ש הרמב״ם בהדיא בפ׳ י״א מה׳ ברכות ע״ש. וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין, שהרי בעה״ב נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובו, כמ״ש החק יעקב בסוף ס״ק י״ד מחוייבת כו׳ ע״ש:
מקור ההוספה · Объяснение происхождения — под чертой сказано, откуда взялась вставка: записи автора, свидетельство сыновей, глосса брата, редакция Кехот, авторство не установлено, пропуск в издании
נמצא בכתבי המחבר