Раскрытие Единства

דעת תבונות · גילוי היחוד · лист 2 из 7
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
להאמרה הנשמה: מה הבנה צריכה בזה? הנה יחוד - רצונו לומר שהקדוש ב״ה הוא אחד ודאי, ואין זולתו:
לואמר השכל: כן, ודאי הוא שזהו הענין בכלל. אבל עדיין דבר זה צריך לפנים. והוא ממש מה שאמר הכתוב (דברים ד, לח), “אתה הראת לדעת וגו׳ אין עוד מלבדו”, שפירשוהו ז״ל (סנהדרין סז ע״ב), “אפילו לדבר כשפים”. והיינו, כי הנה כשאנו אומרים שהקב״ה הוא אחד, אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא; ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא; ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה. והוא הענין מה שנתבאר בכתוב (דברים לב, לט), “ראו עתה כי אני וגו׳ אני אמית ואחיה וגו׳ ואין מידי מציל”; וכן נאמר (איוב כג, יג), “והוא באחד ומי ישיבנו” וגו׳; וכן אנו מעידים לפניו (איוב ט, יב), “מי יאמר אליו מה תעשה”. ותדעי שזה יסוד גדול לאמונתנו הודאית, וכמו שנכתוב עוד לפנים בס״ד:
ואמנם עיקר הידיעה הזאת היא לאפוקי ממיני סברות רעות הנופלים בלבות בני אדם, מהם שנפלו בלב עובדי עבודה זרה, ומהם בלב רוב המון עם הארץ, מהם בלב גויי הארץ, ומהם בלב פושעי ישראל הראשונים אשר השחיתו לעשות:
הנה העובדי עבודה זרה היו משני מינים, המין הראשון חשבו שהקב״ה נעלה מן הדברים השפלים, ואינו מביט בהם; ויש אחרים תחתיו, הם המה כוכבי השמים וכסיליהם, שריהם וכל צבאם, שהם המשגיחים בעולם. ועל כן העמידו להם עבודות, עשו להם מזבחות, להם יזבחו ולהם יקטרו, להמשיך מהם השפעה לתועלתם:
המין השני אמרו, חס וחלילה, שתי רשויות הם, אחד פועל טוב ואחד פועל רע, באמרם, אין הפך בלא הפכו; ובהיותו האל ית״ש תכלית הטוב, יהיה ח״ו כנגדו מי שהוא תכלית הרע; ומשני מקורות אלה, אמרו, נולדות הפעולות בעולם הזה, מקצתם לטובה ומקצתם לרעה. והוא ענין (סנהדרין לט ע״א), “מפלגא ולעילא - דהורמיז, מפלגא ולתתא - דאהורמיז”, שאמר ההוא מינא לאמימר:
הדעת השלישי, היא דעת המון האנשים, שחושבים שדברי העולם הזה הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם הוא המועיל, ועצלותם הוא המזיק, כענין (דברים ח, יז), “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. עוד אמרו, הכל תלוי במזל, ומקרה אחד לכל, ואין כאן אלא הדרך הטבעי, לא יותר, אם להטיב אם להרע:
הדעת הרביעית היא דעת גויי הארץ האומרים, חטא ישראל, אין ישועתה לו באלהים סלה, ח״ו, “כסף נמאס” קראו להם. כי הקב״ה בחר בהם ונתן להם הבחירה בידם להיות צדיקים או רשעים, והם הרשיעו לעשות, ומנעו ממנו ית׳, כביכול, שיוכל להטיב עוד להם, כענין (דברים לב, יח), “צור ילדך תשי”; והוכרח לעזוב אותם ולהחליפם באומה אחרת ח״ו, מפני שאי אפשר להושיעם. ואורך הגלות מורה לכאורה על זה, ומפחיד הלבבות שאינם חזקים באמונה האמיתית:
הדעת החמישית, היא דעת פושעי ישראל, אותם שהיו מכירים את קונם ומכוונים למרוד בו, כאמון שאמר (עי׳ סנהדרין קג ע״ב), “כלום מכוין אני אלא להכעיס”, וכל דכוותיה. וקרא כתיב (ישעיהו ג, ח), “למרות עיני כבודו”, שהיו חושבים שיוכלו לעשות נגד רצונו ח״ו, ויכעיסוהו במעשיהם הרעים, כמי שמכעיס את חבירו בעל כרחו. ואחרים חשבו להתחזק בכשפים וקסמים, ואחרים בידיעת מלאכי השרת ומשמרותיהם, כמ״ש במדרש (איכה רבה ב, ה) שהיו אומרים לירמיהו, “אנא מקיף לה מיא אנא מקיף לה אשא”: