מצבי ג״ר וז״ת דנקודים

קל״ח פתחי חכמה · лист 3 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
נבמצב ז״ת דנקודים בשבירה:
שורש מציאות הז״א הוא הדינים של אימא - ה׳ גבורות שלה. ולפי מציאות זה כל אור עומד בפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו. וזה כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות. אלא שאימא מגברת עליו המיתוק שלה. וכמו שהדין נשקע - העוצב עובר, והאחוה נמצאת. ועל דבר זה נכנסת אימא בו. ועושה לו אחוה בין ספירותיו. אך זה עושה על ידי המלכות, כי היא הושמה מאנא דכולא, שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא ילכו כולם רק אל מקום אחד. ואז מתעורר ביניהם חיבור, ופונים כולם אליה, בסוד, “אילת אהבים”. והם עצמם מתחברים זה עם זה. ויותר שהם פונים אליה - מתגברת ביניהם האחוה, ומגעת אל השמחה הרבה.
וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי הו״ק לא היו פונים אל המלכות, ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין. וכנגד זה היו חסרים ג״ר של ז״א, שהם מה שאימא באה ומתקנתו. ואז היו נקראים רשות הרבים, וזהו מצב שממנו יצאה הס״א, שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד:
אחר שביארנו ענין הג״ר, עתה צריך לבאר ענין הז״ת:
חלקי המאמר הזה ב׳. ח״א, שורש מציאות וכו׳, והוא הקדמה בעניך חיבור הספירות והתקשרם. ח״ב, וזה מה שהיה חסר וכו׳, והיינו ביאור ענין זה במ״ק:
חלק א: שורש מציאות הז״א הוא הדינים של אימא, ענין הז״א הוא הנהגת הדין, וז״ס מה שנאמר, הוי׳ - בעתיקא, הוא האלקים - בז״א. והיינו כי א״א הוא הנהגת החסד, כל ענינו מיתוקים, למתק כל הדינים בכל מקום שהם, אך ענין ז״א הוא להיפך, שרשו הוא דין, אלא שמיתוקים מתגברים עליו. ועל כן הם יכולים להסתלק ממנו, ונשאר הדין בתקפו, ואז עושה ח״ו כליה. מה שאין כן א״א, שהוא חסד מעצמו, שאינו צריך למיתוק אחרים, ועל כן הוא תמיד חסד.
והנה שורש הדינים הוא למעלה, אבל אינו ניכר ונודע, כי החסד שולט שם. אלא כשמגיע ליסוד אי׳ - שם הגיע כבר למדרגה שהוא מתגלה, ועושה שם הה״ג, בסוד, דינין מתערין מינה. והוא בדיוק - מתערין מינה, שאינה עצמה דין, אלא שממנה נמשך מדת הדין. ונמצא שה״ג שביסוד אי׳ כבר הם דין מגולה, ומשם נעשה שורש הז״א, שהוא הנהגת המשפט, כדלקמן, שעיקרו הראשון דין, והמיתוק מתגבר עליו כנ״ל, בזמן שמתגבר. וה״ס מה שאמרו, “הכל היה מן העפר - ואפילו גלגל חמה,” והיינו הגבורות, שכבר הגיעו למדרגה זאת להיות גבורות ממש. ומשם נבנה ז״א, שעיקרו גבורות ודין, ואחר כך המיתוק מתגבר עליו:
ה׳ גבורות שלה, הם שמתגלים ביסוד שלה, כבר נודעו לבחינת גבורות, לכן משם מקבל שורש:
ולפי מציאות זה כל אור עומד בפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו, כי ענינו הוא כמו נשמה עציבה, שכחותיה עומדים בה בלתי התלהטות, ואז הפנים נראות כך עציבות. אך אם הכחות מתלהטים - הפנים נראות שוחקות ושמחות. והנה הכחות ישנם בנשמה תמיד, אבל [כל] כח בפני עצמו בלתי מתלהט, ודהו ענין העוצב:
וזה, כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות, כי החסד ענינו ימין מקרבת, ואהבה - שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב.
ונמצאים בכאן שני דברים נמשכים זה מזה, והיינו כי החסד גורם אהבה, ובה הנשמה מתלהטת בשמחה, ומראה פנים שוחקות. והדין גורם השנאה והריחוק, והנשמה עציבה, ואינה מתלהטת, ונראה זעם הפנים. ועל כן בהיות הספירות מדרגות הדין, שהם מרחיקות את הנבראים שלא להדבק בם, נגד זה אותם המדרגות עצמם עומדות כמו בעוצב, בלתי שמחה והתלהטות. אך בהיותם מדרגות חסד, שמביאות האהבה אל התחתונים, כנגד זה גוברת בהם השמחה וההתלהטות. ועוד, שכבר שמעת שהספירות הם שיעורי הנמצאים, ושיערה המחשבה העליונה הנבראים בקלקולם, שכל אחד מתרחק מחבירו בשנאה ועוצב.
אך כבר נקשרים הדברים האלה זה בזה, כי כבר שמעת איך עניני הנבראים נראים בעצמם, פירוש - הריחוק הנראה בענינם הוא הריחוק הנעשה להם:
אלא שאימא מגברת עליו המיתוק שלה, זהו הסוד מה שאי׳ משלמת ז״א, ונעשית עצם מעצמיו ובשר מבשרו. כי ז״א בענינו הוא דין כנ״ל, ואי׳ מחלקת ממיתוק שלה, הטבוע בה, אליו. וכפי מה שמגברת בו ענין זה - כך הוא מתמתק. וזה סוד המוחין דז״א בסוד קטנות וגדלות, כי בקטנות אין ניתן לו מענינה של אי׳ אלא החיצוניות, והוא מיתוק מועט לו. ובקבלו מוחין יותר גדולים, הרי הוא ממותק יותר, עד שנמתק לגמרי.