מצבי ג״ר וז״ת דנקודים

קל״ח פתחי חכמה · лист 5 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
חלק ב: וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי כבר אמרנו שלא נעשו מתחלה בתיקונם. והנה זה מה שהיה חסר, כי הנה רע לא היה, אלא ראשית ענין ז״א בבחינת הדין, כנ״ל. ואדרבא, רצתה המחשבה העליונה לשער ולהראות ענין הדין מצד היותו דין, לא מצד היותו ממותק. ואחר כך יתגלה מיתוקו, ויראה פעולת המיתוק. כי הרי כל הכוונה העליונה היתה להעלים השלמות, כדי להראות החסרונות, ולהראות תיקונם, ואיך הם מתתקנים. על כן צריך שיראה כל דבר בפני עצמו. ואחר כך הנהגת העולם הולכת על דרך זה - שתהיה שורש לגילוי ידיעה זאת, וזה בין בנבראים עצמם בצורתם ותכונותיהם, בין בהנהגה הנעשית בהם:
כי הו״ק לא היו פונים אל המלכות, הנה זהו מראה עיקר ענין הבריאה כולה - איך שהכל הוא רק לפנות אל התחתונים, והיינו אל ישראל, בסוד כנסת ישראל. והוא ענין, “ישמח ה׳ במעשיו”, שתלוי כל התלהטות האורות רק בתחתונים. וכאן נראה ענין העבודה, הכל כראוי, כי כאן נראה הקשר שבין האורות לכנסת ישראל. שכשלא היתה זאת מתוקנת ומזומנת אל האורות העליונים - הנה היו כל השערים סגורים, ובהזדמנה - מיד נפתחים. וכפי התדבק האורות עמה - יותר השערים נפתחים. ואימא עילאה היא המפתח של כל הענין הזה, כי היא הסוגרת ופותחת לפי הזדמן הנוק׳ לז״א. על כן הראה הענין הזה - כשלא נזדמנה נוק׳ לו״ק - איך הכל הולך בקלקול:
ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, שהדין עומד בתקפו. ובכאן נראה פשוט ענין תיקון העבודה, כי בהיות הדין עומד רק למנוע השפעתו ית״ש אל התחתונים בזמן שאינם מוכנים, הנה אין יש תרופה אלא שיהיו התחתונים מוכנים, ואז ישפיע. ונמצא שעד שאין הנוק׳ מזדמנת - הרי העוצב שולט, והוא המונע האורות מלהאיר, שאינם מגלים טובם כלל, אם לא יש הכלי המוכן לקבלם.
ונמצא שהדבר הראשון המושרש בענין הז״א הוא הדין בעצבו כנ״ל, אלא שבא המיתוק ומעבירו. ואם כן קודם שבא המיתוק, הנה הדין עומד בעצבו. ותולדות זה הענין הוא מה שרצתה המחשבה העליונה לגלות בתחלה:
ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין, זה פשוט הוא במה שפירשנו כבר, איך הכוונה היא להראות מה נולד מן הדין לולי היה ממותק:
וכנגד זה היו חסרים ג״ר של ז״א, שלא נגלו בז״א ג״ר, כדי להראות מה נולד מן הדין לולי היה אלא הוא בעצמו, בלי מיתוק אי׳ כלל. כי אחר ענין השבירה - זה הדבר לא היה עוד, פירוש - לא נמצא ז״א בלי מיתוק אי׳, כי אפילו בקטנות על כל פנים יש לו מוחין. ועל כן מצב השבירה הוא קשה ממצב הקטנות, שבשבירה אין שם השראת אי׳ כלל, ומשם יוצא החרבן ממש, דהיינו התהו ובהו.
וכן מהתעוררותו היה המבול גם כן, שהחריב חרבן ממש. אלא שיש איזה הפרש ביניהם, שבמבול לא נתעורר לגמרי השבירה, כיון שהיה בחינת אי׳ נשארת, שהיא התיבה, וכנגד זה לא נשחתה כל הארץ עצמה אלא כשיעור המחרישה, ולא אאריך עתה בזה. די שתבין, כי מצב השבירה גורם חרבן ממש, ומצב הקטנות אינו גורם כל כך, אלא גלות נעשה, וגם בו נאמר, “ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו”, עם כל זה אינו תהו ובהו ממש, כי לא חזר העולם לתהו ובהו:
שהם מה שאימא באה בו ומתקנתו, הוא מה שכתבתי למעלה - שאי׳ נעשה עצם מעצמיו, כי ז״א בסוד עצמו הוא רק דין - ו״ק, והמוחין הם מיתוק - אימא:
ואז היו נקראים רשות הרבים, בשם זה קראום המקובלים, והוא שהיו זה תחת זה. כי ההנהגה הנכונה צריך שתצא בהסכמת כל הספירות כדלקמן, וצריך שיעמדו זה כנגד זה, והקו האמצעי יחברם, ואז תצא התולדה מוסכמת מכל המדרגות, וזה נקרא רשות היחיד.
אך בתחלה לא ניתן בהם תיקון זה, אלא כל אחד היה ענין בפני עצמו, כאילו היה להם להשפיע כל אחד בדרך בפני עצמו, והיינו שלא על ידי המלכות, אלא כל אחד משפיע מעצמו. וגורם דבר זה ריבוי בנפרדים, רבוי של פירוד. ונמצא שאין ביניהם שייכות אלא של השתלשלות, שגבורה יוצא מחסד, ות״ת מגבורה, וכן כולם. אך לא היו מתקשרים בהנהגה, לעמוד כל דבר ביחד.
והוא כמו איש אחד שחושב מחשבות הרבה, ואינו משלים עצמו להתבונן בקשר מחשבותיו להוציא תולדה שלמה, אלא חושב דבר אחד במחשבה גרידא, ואחר כך חושב דבר אחר, ואינו נותן משקל להם לאסוף הדברים ביחד.
ומה שיוצא הבחינה זאת - עומד בפירוד גמור, בלא התחברות בין מיניו כלל. והתועלת בידיעה זאת, היא ידיעת ענין הס״א, וכדלקמן בהבחנה ט׳. ואמת הוא - שאין זה בדרך ההשפעה, ועל כן בהיותם במצב זה - לא ניתן להם להשפיע:
וזהו מצב שממנו יצאה הס״א, היינו כמו שפירשתי כבר, איך בתחלה נעשו כל השיעורים של כל עניני ההנהגה, כל ענין בפני עצמו, עד שנראה שולחן ערוך לפנינו מכל ההילוך, מהעלם השלמות עד חזרו להגלות, להבין במהלך הזה - ענין החזרת הרע לטוב וסוד היחוד כנ״ל. ואחר כך מכל שיעור ושיעור בפני עצמו יוצאת תולדה אחת בנפרדים, כפי השיעור ההוא. וכן יוצאים נמצאים ומקרים בנפרדים, מראים על ענין ההוא, וטבע הנמצאים בטבע שרשם פועלים לפי הטבע ההוא, מה שניתן להם לפעול לפי הילוך ההנהגה השלמה:
שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד, זה כל ענינה, למנוע השפעת המשפיע מן המקבלים, להעציב בכלל או בפרט האורות העליונים - להסתים אורם. והיינו מה שהיה הענין בזמן היות הדין בלתי מיתוק, וגורם שלא תבוא ההשפעה, כמ״ש למעלה. כי אין לומר שתבוא ההשפעה בפירוד, כי אי אפשר, אלא אם יש פירוד ח״ו - ההשפעה נמנעת: