Поздняя редакция к симану 259 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 259 · лист 5 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
חוגם ספר התרומה וסיעתו יש לומר דמודים באינו מוסיף, כמשמעות לשון המשנה תחת הכר כו׳ דבכיסוי לחודיה אסור. וכדמשמע גם כן מלשון ספר התרומה וסיעתו גבי כסהו ונתגלה. ואע״ג דבדבר המוסיף סבירא להו שנתנו חכמים דבריהם לשיעורים דלא כרשב״א, דהיינו דסבירא להו דאיסור דבר המוסיף הוא כשעיקר ההטמנה הוא בדבר המוסיף, לאפוקי גחלים מועטים סביב הקדרה ותחתיה לא מיקרי עיקר עיין שם סי׳ רל״א (והא דנקט התם נמי שוגג דוקא היינו משום איסור להניח קופה שטמן על גבי גפת משום אסוקי הבלא עיין שם). ולפי זה תלי בריבוי הגחלים ומיעוטן (וכן הוא בירושלמי רבת רקביבותן כו׳ עיין שם). ואפשר דתלי בהטמנת רוב הקדרה. ועכ״פ אין פיה מגולה מדבר המוסיף מועיל כלום, מדלא משני התם בספר התרומה בפשיטות דלא דמי למעשה טבריא שכולו טמון בדבר המוסיף, והלכך לא קשה מידי דמ״ש הרשב״א ריש פ״ד ממתניתין נוער את הכיסוי כו׳. ואפילו אם אין גם כן גחלים תחתיה רק כל סביבה לא מהני כדמשמע מלשונו סוף סי׳ רל״א מסביב מכל צד כו׳, והטעם שכיון שכל צדדיה או רובן ככולן טמונים בדבר המוסיף מיקרי עיקר ההטמנה בדבר המוסיף, גם אם פיה מכוסה בדבר שאינו אפילו מעמיד אלא ככל כיסוי קדרות וכן הקרקע מלמטה, משום שהצדדים הם הרוב ועיקר. משא״כ באינו מוסיף רק שמעמיד שלא יצא ההבל החוצה העיקר תלוי בפיה, שכשפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים מיציאתו מדופניה המגולים, משום הכי כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה גם לספר התרומה. וזהו דעת רמ״א שלא הגיה כלום בש״ע סי׳ רנ״ז אמאי דמבואר מלשונו דכיסוי פיה לחוד כדי להחם ולא כדי שלא יתטנף אסור (אלא דרמ״א אפשר דסבירא ליה דגם בדבר המוסיף תלוי בהטמנת פיה דוקא, ומכל מקום זה אינו מוכרח בלשונו).
טוהנה להרשב״א דהטמנה במקצת הטמנה היא ואפילו בשולי הקדרה לבדן על גבי גחלים, צריך לומר דהא דתנן ולא חררה על גבי גחלים כו׳, וכן בשר בצל וביצה מוקמינן בבישרא אגומרי, אע״ג דהוי ליה הטמנה ובהטמנה אפילו נתבשל כל צרכו אסור, היינו דוקא בקדרה, אבל ע״ג גחלים ודאי לא יחתה שלא יתחרך ויפסיד כמו שכתב הרשב״א סוף פרק קמא בפשיטות. ואע״ג דמצטמק ורע לו נמי אסור בהטמנה, פשיטא ליה להרשב״א דלא דמי כלל מצטמק ורע לו למתחרך שנפסד לגמרי (ומה שכתב הרמב״ם שהן כמצטמק כו׳, היינו משום דמצטמק נמי שרי התם בשהייה). ובפרט לפי מקור דברי ר״ת (שהביא הרשב״א ריש פ״ד) בספר התרומה דהיינו טעמא דהטמנה אסור בכמאכל בן דרוסאי לחנניה מפני שמקפיד על חומה, ור״ל דגלי דעתיה שמקפיד מאחר שמכסה מכל צד כמו שכתב הר״ן ריש פ״ד בשם הרב רבינו יונה, ומשום הכי חיישינן לחיתוי אפילו במצטמק ורע לו כי החום נוח לו יותר שאם יתקרר לא יאכל כלל, משא״כ בצולה על גבי גחלים אין כאן גילוי דעת כלל שמקפיד על החום כל כך, לחוש שיחתה ויפסידו בשביל כך. ומשום הכי שרי אפילו במטמין כולו בגחלים לצלותו, כדמשמע בהדיא מחררה שטמנה בגחלים בברייתא ריש פי״ז. ועיין רש״י עירובין רפ״ז דמוקי לה בכבו בשבת, אבל לאוקמה שכבו מבעוד יום זה אינו במשמע לשון גחלים סתם, עיין תוס׳ פסחים דף ע״ה (ואפילו עוממות וקטומות מוסיפים הבל לתוס׳ וסיעתם החולקים על פירוש רש״י ריש פ״ג, וכבויות לגמרי מיקרו פחמין). ומשום הכי לא הוצרך הרשב״א לפרש דלא קשה מידי מחררה ע״ג גחלים דבמתניתין דלא אסרו משום הטמנה במקצת, מאחר דאפילו בכולה שרי התם, ואין צריך לחלק כלל בין מתחרך למצטמק ורע לו. ואתי שפיר נמי גם להרא״ש ריש פ״ג בשם הרב רבינו יונה דלא סבירא ליה לחלק בין צלי על האש לקדרה (וכהרז״ה שם שהשיג על הרי״ף), דהא דלא אסרו הטמנה בחררה היינו טעמא משום דמיירי לחנניה כדאיתא ליה ולרבנן כדאיתא להו בגוונא דשרי לאפות מבעוד יום דלא חיישינן לחיתוי משום דלאו מצטמק ויפה לו הוא, ולא אסרו הטמנה במבושל כל צרכו אלא משום גילוי דעת שמקפיד על החום, וכאן אין גילוי דעת שהטמינה מתחלה כדי לאפותה ואח״כ שב ואל תעשה הוא.