Кто зажигает свечи и ошибка в пасмурный день

Орах Хаим · симан 263 · лист 6 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
(אוֹ תֵּלֵךְ בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה לְבֵיתָהּ לְהַדְלִיק שָׁם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֶפְשָׁר שֶׁתָּחֹף בְּבֵיתָהּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר טוֹב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכָל אֵלֶּה — תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְבֵית הַטְּבִילָהב וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ, שֶׁתְּנַאי זֶה מוֹעִיל בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר).
וְכֵן תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁיֵּשׁ חֻפָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּצְרִיכָה לֵילֵךְ לְשָׁם וְתִתְאַחֵר שָׁם עַד אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתְּקַבֵּל שַׁבָּת קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְשָׁם — (אֲזַי תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לָהּ לְהַתְנוֹת תְּנַאי זֶה אֶלָּא אִם כֵּן הַבַּעַל יְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד סָמוּךְ לְהַדְלָקָתָהּ, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת לְאַלְתַּר לְאַחַר הַדְלָקָתָהּ, שֶׁצְּרִיכָה לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה בַּחֲפִיפָתָהּ אוֹ בְּלֶכְתָּהּ לְחֻפָּה, אִם כֵּן אִם גַּם הַבַּעַל לֹא יְקַבֵּל לְאַלְתַּר — יִצְטָרֵךְ לְכַבּוֹת הַנֵּר וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ סָמוּךְ לְקַבָּלַת שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה וְנִמְצָא שֶׁבֵּרְכָה לְבַטָּלָה).
אֲבָל אֵין לָהּ לְהַדְלִיק לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם לֶכְתָּהּ בְּלֹא בְרָכָה, וּבְבוֹאָהּ מֵהַטְּבִילָה מִשֶּׁחָשֵׁכָה אוֹ מֵהַחֻפָּה תִּפְרוֹשׂ יָדֶיהָ לִפְנֵי הַנֵּרוֹת וּלְבָרֵךְ אָז קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן, וְכֵן אִם דַּעְתָּהּ לָבֹא מֵהַחֻפָּה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵין לָהּ לִסְמוֹךְ עַל זֶה שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק קֹדֶם לֶכְתָּהּ וְשֶׁתְּצַוֶּה לְנָכְרִי לְהַדְלִיק כְּשֶׁתָּבֹא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא עַל יְדֵי פְּרִישַׂת יָדֶיהָ מִיָּד אַחַר הַדְלָקַת הַנָּכְרִי, שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לְאוֹרָן עַד אַחַר בִּרְכָתָהּ, לְפִי שֶׁהַאֵיךְ תְּבָרֵךְ “וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק” וְהֵן דּוֹלְקוֹת כְּבָר מִקֹּדֶם לְכֵן, אוֹ עַל יְדֵי הַנָּכְרִי.
וּמִכָּל מָקוֹם,ג בְּדִיעֲבַד שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא הִדְלִיקָה קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹתד וְנִזְכְּרָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — יֵשׁ לְהַתִּיר לָהּ לְצַוּוֹת לְנָכְרִי לְהַדְלִיק וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן (דְּכֵיוָן שֶׁעִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת אֵינָהּ הַהַדְלָקָה בִּלְבָד, אֶלָּא הַהֲנָאָה וְהַתַּשְׁמִישׁ לְאוֹרָהּ הִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁהַהַדְלָקָה הִיא הַתְחָלָה וַהֲכָנָה לְמִצְוָה זוֹ, וְלָכֵן מְבָרְכִים עָלֶיהָ, וְזוֹ שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא בֵרְכָה בִּתְחִלַּת הַמִּצְוָה — יְכוֹלָה לְבָרֵךְ קֹדֶם עִקַּר הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן).
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא תְצַוֶּה לְהַדְלִיק אֶלָּא נֵר אֶחָד עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַמִּצְוָה.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ותתנה כו׳. המג״א השמיט תיקון זה במתכוין, משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ״ש התוס׳ ורא״ש. ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן, ומה שכתב הש״ע מיד לאו דוקא תיכף ומיד אלא לאלתר, מכל מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחה שהוא כשיעור צלייה אף לחתיכה גדולה, וכאן היא שוהה בחופה הרבה. ולדעת העולת שבת צריך לומר כמ״ש בפנים, דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ״ש העולת שבת בס״ג, וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו עיין מ״ש לקמן, א״כ אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה והיא לא בירכה לבטלה, אע״פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו אם היתה חייבת בה חיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו, עיין ב״י סי׳ תקפ״ה:
ומכל מקום בדיעבד כו׳. המג״א לא סבירא ליה כתשובת מהר״י ברונא שהעתיק בעולת שבת, לפי שסומך בדיעבד על מהר״ש ומהר״ם. והנה לפי מ״ש המג״א בסי׳ קנ״ח (וכן הוא בגמרא פ״ז דברכות) דדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אח״כ אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אח״כ, ומהאי טעמא י״ל שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדבר (וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה ע״ש בדף נ״א), א״כ הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג, א״כ אף שהפסיקה הרבה אח״כ אין בכך כלום. ובפרט דהכא י״ל דמיקרי עובר לעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה כמ״ש רמ״א.
ואין להקשות ממ״ש הט״ז ביו״ד סי׳ ק״ך דכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ״ב ע״ב) דקאמר בישראל צריך לברך משמע אבל לא ע״י נכרי (ודברי הזהב מזוקק שם תמוה מאד דבמסקנא לא קאי הכי ע״ש), די״ל הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה כגון מילה וטבילת כלים, אבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג״ה, דמהאי טעמא לא היה ר׳ משולם רוצה לברך עליה והשיב עליו ר״י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו׳ ע״ש, א״כ אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל ולכן יכול לברך, דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב אע״פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה, ואף החולקין שם מודו הכא דזהו עיקר המצוה. ודמי ממש לעושה סוכה אפילו ע״י נכרי שמברך על ישיבתה, אלא דהתם מברך לישב ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא ג״כ אינו מברך כלום בשעת העשייה, אבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר מעשה כלל, כמ״ש ר״י שרואין בה כו׳, ר״ל אף שאין צריך עכשיו ברגע זו לשום תשמיש שהרי מברכין בכל ענין מכל מקום רואין בה לשמש כו׳, כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה וכל הראוי לבילה אין כו׳. וכן לפי מ״ש רש״י ור״ן שמצטערים בני ביתו לישב בחשך, הנאה זו נמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה שאין בה ממש אלא על הדלקה שממנה נמשכה, ואף שהנכרי הדליק יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק, אי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים ג״כ, והנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס׳ ורא״ש ור״ן דאף למאי דסלקא דעתך דסגי בדלוקה ועומדת אפילו הכי מברך להדליק).
ולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברך, דהתם נגמרה המצוה ע״י הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל. ודמי ממש לנכרי הנותן לידים שהישראל מברך, דאל״כ לא היו מתירין לכתחלה עיין סי׳ קנ״ט סי״א, והטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, וה״נ כן הוא לפי פירש״י ור״ן. ואף לפירוש ר״י י״ל כן. אלא די״ל דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע״פ שמסייע אין בו ממש עיין סי׳ שכ״ח ס״ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא. הילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד, ומסתברא לברך אז על הדלקת הנר, עיין סי׳ ח׳ בדרכי משה ודו״ק:
ונזכרה בבין השמשות כו׳. בודאי באמירה לנכרי מיירי המג״א, מדמסיים ומכל מקום בנר אחד סגי, וגם הצריך לעיין בסי׳ רע״ו ס״ב בהג״ה ע״ש, וא״כ ע״כ איירי בבין השמשות. ומ״ש ששכחה מלברך, היינו לברך ולהדליק, שכן הוא נקרא בלשון העולם. והא דשביק לפרש דין בדיעבד מאם שכחה והדליקה בלא ברכה, משום דלא שכיח כולי האי (ולכן לא העתקתיו בפנים):