Кто зажигает свечи и ошибка в пасмурный день

Орах Хаим · симан 263 · лист 8 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לְבָרֵךְ עַל אוֹתָן הַנֵּרוֹת שֶׁהֵן כְּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְלֹא עַל שְׁאָר הַנֵּרוֹת אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת, וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַנִּיחָן אַחַר כָּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה הֵן הַנֵּרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין לְאוֹרָן, וְרָאוּי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עַל אוֹתָן הַמֻּנָּחִים בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עִקַּר הַמִּצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, דַּי שָׁם בְּנֵר אֶחָד (אוֹ ב׳ נֵרוֹת כְּנֶגֶד “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר”).
אֲבָל אִם יֵשׁ נָשִׁים רַבּוֹת בְּבַיִת אֶחָד — יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ צָרְכֵי אֲכִילָה, אִם הוּא חֶדֶר הַמְּיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ. וְאִם אֵינוֹ מְיֻחָד לָהּ — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַדְלִיק שָׁם אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם כְּלוּם, אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת וּבְנֵי בֵיתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֲחֵרִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה:
טו(בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אִם הִיאה סְמוּכָה עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְבָרֵךְ שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן הַחֶדֶר מְיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינָהּ חַיֶּבֶת כְּלָל לְהַדְלִיק שָׁם, שֶׁאֵין חִיּוּב נֵר שַׁבָּת חָל עָלֶיהָ כְּלָל, לְפִי שֶׁהִיא בִּכְלַל בְּנֵי בֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטֶרֶת בְּנֵרוֹ.
וְאַף אִם בַּעַל הַבַּיִת מְצַוֶּה לָהּ לְהַדְלִיק וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שָׁלִיחַ לְפָטְרוֹ מֵחִיּוּבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם, לְפִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹ מִקְצָת בְּנֵי בֵיתוֹ אוֹכְלִים שָׁם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹ אִשְׁתּוֹ בֵּרְכוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִפְטַר בִּבְרָכָה זוֹ לְכָל הַחֲדָרִים שֶׁחַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אִם כֵּן גַּם שְׁלוּחוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ שָׁם.
וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה. וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ):
טזאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם — חָל עָלָיו קַבָּלַת הַשַּׁבָּת, וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.
אֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֲדַיִן — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר כְּבָר עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בַּתְּפִלָּה:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
סמוכה כו׳. זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו (שאם היה חיוב בדבר היאך נפטר הבעל בהדלקת אשתו, הלא היא צריכה נר בפני עצמה, ולא אשכחן חיוב שתי נרות אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור כמו שכתבו הטור ושו״ע, ומשמע שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו, וכן משמע מלשון הרמב״ם וש״ע ס״ג, ואין להאריך בדבר הפשוט ומבואר להדיא מלשון המשנה (ששנינו הדליקו את הנר ולא הדליקו נרות) והגמרא דף כ״ג ע״ב ודף ל״ה ע״ב וכל הפוסקים). ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ״ש החק יעקב סי׳ תל״ב והעולת שבת סי׳ תקפ״ה ס״ב ע״ש, ובמ״ש בסי׳ תל״ב שכן הוא ג״כ דעת הרא״ש וטור ושו״ע שם.
ומיהו פשטא דלישנא דרא״ש וטור משמע ודאי להיפך. שמ״ש החק יעקב שם שגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת הש״ע שם כמ״ש שם), שכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך מנא ליה להרא״ש (ומסי׳ ק״מ אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון אלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב׳ שאינו מברך לפניה ואינה מצטרפת לקריאת הראשון משום דכתיב תמימה כמ״ש בירושלמי, אבל בעלמא לא איכפת לן ודו״ק) להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה. אלא ודאי כוונתו כפשוטו שאחד מברך לכולם היינו משום שמצוה היא שאחד יברך לכולם כמ״ש המג״א סוף סי׳ רי״ג, ודומיא דמתניתין הסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ״ד, ודומיא דסוף פ״ה בתוספתא גבי מאור אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ״ש בגמרא. וכן משמע בהדיא בתשובת הרא״ש כלל כ״ו שכתב כן אפילו בב׳ מילות. וכן כתב סוף פ״ו דחולין גבי שחיטות. ועיין מ״ש בסי׳ רי״ג. ולפי זה מבואר מדעת הרא״ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו. משא״כ בריש סי׳ ק״מ שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה וקריאה, עיין במ״ש סימן קמ״ג להשו״ע וט״ז, וכיון שהוא גומר קריאתה דיו בברכת האחת), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ״ש הרא״ש פ״ג דברכות, א״כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו. וכן משמע מסתימת לשון הב״י בסי׳ תקפ״ה, דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש, אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן ויצטרך אח״כ לשמוע על הסדר או ששמע כבר אפילו הכי מברך עכשיו, דלא כעולת שבת שם.