Кто зажигает свечи и ошибка в пасмурный день

Орах Хаим · симан 263 · лист 10 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
ז וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאַף אִם כָּל הַצִּבּוּר קִבְּלוּ בְּטָעוּת — מֻתָּרִים כֻּלָּם בִּמְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל קַבָּלָתָם אֵינָהּ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִיא בְּטָעוּת. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם אִם צְרִיכִים לְכָךְ:
כגמִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ “בָּרְכוּ” — לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּהָל מִתְפַּלְלִין עַרְבִית, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהַקָּהָל קִדְּשׁוּ הַיּוֹם — אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ חֹל אֶצְלָם, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְהוּא שֶׁלֹּא עָנָה עִמָּהֶם אַחַר “בָּרְכוּ”, אֲבָל אִם עָנָה — הֲרֵי קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת וְאָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, כְּדִין טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ק״ח:
כדוְאִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְ“בָרְכוּ” — יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּיָּד בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל מִנְחָה יֹאמְרוּ הַצִּבּוּר “בָּרְכוּ” וִיקַבְּלוּ שַׁבָּת — אֵין לוֹ לָחוּשׁ בְּמַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל אֶצְלָם תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בְּהֶתֵּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בְּהֶתֵּר צָרִיךְ לְהַקְדִּים כָּל כָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִגְמוֹר קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שְׁעַת הָאִסּוּר, אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁיִּמְשׁוֹךְ תּוֹךְ שְׁעַת הָאִסּוּר — הֲרֵי זֶה כְּמַתְחִיל בְּאִסּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רל״ה, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵין לְהַקְפִּיד כָּל כָּךְ, לְפִי שֶׁאִסּוּר זֶה שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל אֵצֶל צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת — אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא:
כהמִי שֶׁקָּדַם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁהִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת — יָכוֹל לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא קִבֵּל עֲדַיִן הַשַּׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה, וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת מֵהַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, דְּכֵיוָןח שֶׁלַּחֲבֵרוֹ מֻתָּר הוּא — אֵין בַּאֲמִירָתוֹ אֵלָיו אִסּוּר כְּלָל (וְלֹא אָסְרוּ הָאֲמִירָה לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת), אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר לוֹ בְּשָׁעָה הָאֲסוּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן סִמָּן רס״א).
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ויש חולקין על זה כו׳. אף שהם תלו בהדלקה, היינו משום דסבירא להו כבה״ג כמבואר במרדכי ע״ש, אבל אנן לא קיי״ל הכי אלא בנשים, ואין צבור לנשים דמאה נשי כו׳. ואף שלכתחלה טוב להתנות גם באיש, מכל מקום כאן שרבים מקילים בלאו הכי פשיטא דאין להחמיר כלל, ובפרט דהכא מיקרי דיעבד.
והנה מ״ש הט״ז לסתור דעתם ממ״ש רמ״א הוא תמוה מאוד, ומבואר במג״א שזהו דעת רבים, ובפרט שהגאונים הכי סבירא להו. אבל מ״ש דלא קיי״ל כהמחמירים בנגיעה, כן פסק גם בד״מ, והאליה זוטא יחידאה הוא, אף לפי מ״ש המג״א, שהרי מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו שאסרו להסתפק ממנו בשבת כמ״ש בסי׳ רס״ה, ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אע״פ שהוא מוקצה מחמת מצוה כמו שכתבו התוס׳ דף מ״ב ומ״ד. ועוד דמוקצה מחמת מצוה אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים שמותר ליגע בהם, ואין איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ״א בריש סי׳ ש״ח דכל מוקצה מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה ולא גזרינן שמא יאכלנו:
שלחבירו מותר כו׳. גם לפי מ״ש הר״ן וב״י ומג״א צ״ל כן, שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת אלא לעשות אחר השבת, כמ״ש בסימן שכ״ה ס״ח וס״י וכמ״ש המג״א בסי׳ ש״ז, אלא ודאי שגם הר״ן סבירא ליה דהכי עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום דינו כאומר לעשות ביום מותר ושרי כשיש צד היתר, ולהתוס׳ ורשב״א וט״ז אף בלא צד היתר.
אבל צ״ע, דהא אבל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע״פ שלחבירו מותר, ואין לומר דשאני הכא דחבירו ג״כ בר שביתה ואעפ״כ אינו שובת, דהא בתחומין לית לן הכי (ועוד קשה הלא כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת ואפילו הכי אסור לומר לו. ואין לומר דשאני הכא דאף לישראל אחר מותר וכמ״ש מהרי״ו, דמכל מקום טעם זה שכתבו התוס׳ ורשב״א כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום מופרך הוא). ועוד קשה דהיכי שרינן ליה למימר לחבירו הא קיי״ל שלוחו של אדם כמותו וידו כידו והרי זה כעושה בעצמו. בפרט לפי מ״ש תלמידי רבינו יונה בפ״ד דהמקבל תוספת שבת מיתסר מדאורייתא ע״ש, א״כ מה מועיל צד היתר לאיסורא דאורייתא, דהא מילתא דמיא ממש לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות כדאיתא בבבא מציעא דף י׳ ע״ב, ע״ש ברא״ש, אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא משום לאו דבל תקיפו, ואפילו הכי סופג הוא ארבעים משום לאו זה משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו, והכא נמי לא שנא. ואף אם תימצי לומר דהכא ליכא אסורא לדידיה אלא מדרבנן, מכל מקום גם השליחות לחבירו ליתסר מדרבנן כיון דהוה ליה כעושה בעצמו ממש. ואף לפי דעת הב״י ומג״א שיש כאן צד היתר, מכל מקום כיון שלעשות בעצמו אסור גם השליחות הוה כעושה בעצמו. ולא דמי לשמירת פירות, דהתם אין חבירו עושה שום מלאכה כלל שהולך בתוך תחומו, ואף שהולך ע״י אמירתו של זה הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם (כמ״ש התוס׳ ורא״ש פ״ז דבבא מציעא) או נשאו אותו שם בתוך תחומו של חבירו, שלא היה עושה איסור בהולכה זו או במשא זו אלא משום עצמו שלו אסור להלך שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו מהלך שם רק שחבירו מהלך שם ע״י אמירתו לא נעשה שום מלאכה בשליחותו, אף אם נכנה התחום בשם מלאכה. אבל כאן מה שחבירו מבעיר בשליחותו הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו ומבעיר בה שנעשית כידו אריכתא, כמו שנעשית יד האשה המקפת (ועוד קשה קצת לשון התוס׳ ורשב״א אין באמירתו כלום, הוה ליה למימר אין באמירתו איסור כלל ומאי כלום). וצריך לומר דודאי איסור שליחות אין כאן כלל.