Поздняя редакция к симану 301 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 301 · лист 3 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
זוהנה לפי זה נסתר ג״כ הטעם שכתב בב״י סי׳ ש״ג גבי מחט נקובה משום דלאו אורחא כו׳, דא״כ הוה ליה שלא כדרכה. ואין לומר דלפעמים יוצאה כן כדאיתא בגמרא גבי טבעות פעמים כו׳, דהתם דוקא דרך הוצאת משוי היא כמשמעות רמב״ם. ולהב״י צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה כאומן דרך אומנתו לר׳ מאיר, וכמו שכתבו התוס׳ דף י״א דר׳ מאיר מודה לרבי יהודה גבי אשה וכמו שכתב הרע״ב.
חוהנה לפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד, דמכל מקום לאו תכשיט היא. וכן משמע ג״כ בסימני ספר התרומה פ׳ י״ז (ז). ומה שכתב המרדכי בשם ר״י, אינו ר״י הזקן רבו של ספר התרומה אלא ר״י הבחור או ר״י אחר. והנה המרדכי לפי שיטתו שהביא תשובת ר״י זו להלכה בפ״ד, משום הכי לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ״ג בפרק ו׳ ובפרק י״ז לאסור מחט נקובה לנשים, אלא שהעתיק כל דבריהם בדין התכשיטין וכהאי גוונא בפרק ז׳, משום דס״ל לתשובה זו דמתניתין איירי בתחובה בבגדה, ובגדלת או מפני שהיא כאומן דרך אומנתו לר׳ מאיר, וגם רב יוסף סבירא ליה הכי, ולא קאי סיפא ארישא, כמו דלא קאי הכי למסקנא דרבא. ולפי זה פסקי השלחן ערוך סותרים זה את זה. (ח) אך אפשר דמ״ש בגליון המרדכי פרק י״ז העתקת לשון ספר התרומה בסימנים לאסור מחט נקובה הוא נשמט מגוף המרדכי, וס״ל דגם לתשובת ר״י שבפ״ד יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך לבישה כמו אוגרת לרב יוסף, ואפשר אפילו לאביי. והיינו טעמא, משום דלאו אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה, משא״כ כשניטל חורה או עוקצה דמיא למשיחה דבתי שוקים ולבירית ולכבלים. ולפ״ז אין צריך לחלק בין שלא יפול לגמרי כו׳. ופורפת על המטבע היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל וכולו פרוף ומכוסה בבגד מיקרי דרך מלבוש ותכשיט ולא דמי למחט כלל (ט).
טושיטה זו מוכרחת לפי דעת רמב״ן ורשב״א בשם הגאונים דאיש חייב במחט נקובה כאשה ודרך אומנתו פטור, וע״כ צריך לומר דצורך לבישה גרע טפי דאורחא הכי לפעמים (י), ומקרי דרך הוצאת משוי משום שאין אדם רשאי להוציא כל מה שצריך לו אלא מה שהוא דרך מלבוש, ומחט נקובה לא מקרי דרך מלבוש ותכשיט משום דלאו אורחא לייחודי להכי כבירית וכבלים. ומשום הכי תנן סתמא חייבת אף אם הוא בענין שיפול הבגד לגמרי בלי המחט, וכן באיש. ולא דמי לפורפת, דהמטבע מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט כדפירש רש״י ריש פרק ו׳. והמשיחה אורחא לייחודי להכי, ומשום הכי גם אם משיחה זו לא יחדה לכך מכל מקום לאו משוי הוא כיון שדרכה לייחדה, מה שאין כן מחט מאחר שאין דרכה לייחדה לכך מיקרי משוי, (יא) כי לא מקרי דרך מלבוש אלא מה שדרכו כך תמיד כמו כל המלבושים. ואפילו הכי א״צ ליזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחת, מאחר שהוא מלבוש גמור, ולא דמי כלל למחט ובירית ומטבע. והיינו טעמא דרמב״ם גבי משיחה שעל גבי המכה, לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו. אבל אין לומר דרמב״ן ורשב״א סבירא להו כרש״י ורמב״ם דבירית הוא תכשיט, דהא הרשב״א דף ס כתב בהדיא כפירוש התוס׳.