Уничтожение хамца

Орах Хаим · симан 445 · лист 2 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
באֲבָל אִם הִפְקִירוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֻפְקָר לַכֹּל, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחוֹ בְּחָצֵר שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְאַנְשֵׁי הֶחָצֵר הַדָּרִים שָׁם בִּלְבַד, וְאֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתָם, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הִפְקִירוֹ וְאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר, מִכָּל מָקוֹם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּב לְבַעֲרוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁאִם לֹא הָיָה מַפְקִירוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר הָיָה מְחֻיָּב מִן הַתּוֹרָה לְבַעֲרוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֻפְקָר לַכֹּל, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיָה מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״מ, לְפִיכָךְ גַּם עַתָּה שֶׁהִפְקִירוֹ לֹא נִפְטָר מִגְּזֵרַת חֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין בִּטּוּל וְהֶפְקֵר מוֹעִיל לְחָמֵץ הַיָּדוּעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תל״א.
וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם הַמֻּפְקָר לַכֹּל — צָרִיךְ שֶׁיַּפְקִירֶנּוּ לְגַמְרֵי בְּפִיו וּבְלִבּוֹ,א וְלֹא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ בִּשְׁעַת הֶפְקֵר לַחֲזֹר וְלִזְכּוֹת בּוֹ לְאַחַר הַפֶּסַח אִם לֹא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר, שֶׁאִם יֵשׁ בְּדַעְתּוֹ כֵּן — אֵינוֹ הֶפְקֵר גָּמוּר, וַהֲרֵי הוּא כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא זָכָה בּוֹ אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה שֶׁמָּא לֹא יִזְכֶּה אַחֵר וְיִזְכֶּה בּוֹ הוּא:
גוְאִם הוּא מְבַעֵר חָמֵץ בִּזְמַן הַבִּעוּר, דְּהַיְנוּ מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית עַד כְּלוֹת יְמֵי הַפֶּסַח — צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, וְלֹא דַּי בְּמַה שֶּׁמּוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּתוֹ וּמַנִּיחוֹ בִּמְקוֹם הֶפְקֵר, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁהִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית כְּבָר נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה וְאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כְּלָל, וְאַף עַל פִּי כֵן הַתּוֹרָה עֲשָׂאָהּ אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, וּלְפִיכָךְ אַף כְּשֶׁמּוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, שֶׁעֲשָׂאָתוֹ הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ הוּא מֻנָּח בִּרְשׁוּתוֹ מַמָּשׁ. וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיְּבַעֲרֶנּוּ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּב שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ לְאִבּוּד בְּעִנְיָן שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא יוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּרִיּוֹת אֲחֵרוֹת יְכוֹלוֹת לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא יוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה נִקְרָא בִּעוּר מִן הָעוֹלָם:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ולא יהיה בדעתו כו׳ לחזור ולזכות כו׳. כך כתב הדרכי משה ממשמעות הפוסקים, והפרי חדש הוציא זה מתשובת הרשב״א, שהעתיקו המ״א והאלי׳ זוטא והחק יעקב בסי׳ תל״ו (הועתק ג״כ בפנים שם), וכן כתב הט״ז בסי׳ תל״ג (הועתק שם ג״כ בפנים), וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא״ו, דלא כר״מ מראקנטי שהביא העולת שבת בסס״י תמ״ז.
ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי, דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר. דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג׳, דלא כסמ״ק שמתיר לכתחלה ע״י הפקר שלא בפני ג׳, דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת כמה שכתבו התוס׳ בשבת דף י״ח ע״ב, ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג׳ דלא חיישינן לערמה כמ״ש העולת שבת שם, אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר כמ״ש התוס׳ שם, וכ״כ הרא״ש שם, וכן היא הסכמת הב״י וכל האחרונים בסימן רמ״ו, ולכך השמיט הרא״ש סברא זו לגמרי משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא.
ולהכי נמי לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד כמ״ש הב״י שם, דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר כמבואר בש״ע חו״מ סי׳ רע״ג סעיף י׳, ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא דפירש״י בנדרים דף מ״ד ע״א והרא״ש בשם רא״ם ע״ש. והרמב״ם ושו״ע נקטי קרקע כלשון הברייתא דאיכא נפקא מינה למעשרות, והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא״ם ורש״י. וכל שכן לפירוש הרא״ש ור״ן דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור, פשיטא דהוא הדין במטלטלין. אלא דסמ״ק סבירא ליה כמשמעות פירוש רש״י ותוס׳ דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ״ש התוס׳, והוא הדין לענין חמץ. אבל אנן לא ס״ל כסמ״ק אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב׳ גזרות המוזכרות בנדרים.
הא׳ אם מפקיר שלא בפני ג׳, דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידים אף אם מפקירה לחלוטין יש כאן חשש הערמה, ואפי׳ אם ברי לו שמפקירה בלב שלם, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחום ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרי, אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס׳ ורא״ש דשבת, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטור) דלא פלוג רבנן.
שישליכנו לאיבוד כו׳. עי׳ רש״י דף כ״ח ע״א ד״ה בעי פירור, ובע״ז דף מ״ג ע״ב ד״ה וזורה לרוח, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ ושחיקה בע״ז היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, וא״כ לכאורה הוא מדברי סופרים, אבל הרמב״ם בריש פ״ז מהלכות ע״ז כתב מצות עשה היא לאבד ע״ז ומשמשיה כו׳ ובפ׳ ח׳ ה״ו כתב כיצד מאבד ע״ז ומשמשיה כו׳ שוחק כו׳, משמע קצת דמדאורייתא קאמר, וכן משמע בטור שו״ע יו״ד סי׳ קמ״ו סעיף י״ד, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצה, וכ״מ במ״א סי׳ תמ״ו ס״ק ב׳ שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינו, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך. ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש״י, לכך סתמתי הדברים בפנים כלשון השו״ע. ומהרז״ה ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא, וכ״כ הכסף משנה בשם הרמ״ך בפ״ח מהלכות ע״ז, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס׳ סוף פ״ק דביצה, וכן הוא בר״ן שם לדעת הרז״ה. איברא דסוגיא דע״ז מוכחת לכאורה דאף לפירש״י הוא דאורייתא: