Уничтожение хамца

Орах Хаим · симан 445 · лист 3 из 6
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
דכֵּיצַד מְבַעֵר? שׂוֹרְפוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה פֶּחָמִים (אֲבָל אִם לֹא נַעֲשָׂה פֶּחָם, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחֱרַךְ וְנִפְסַל מֵאֲכִילַת כֶּלֶב — אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בְּפֶסַח, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִפְסַל מֵאֲכִילַת כֶּלֶב עַד לְאַחַר זְמַן הַבִּעוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ״ב), אוֹ פּוֹרְרוֹ לְפֵרוּרִין דַּקִּים וְזוֹרֶה אוֹתוֹ לָרוּחַ, אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֵק לַנָּהָר, אִם הוּא פַּת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאִם לֹא יְפָרְרֶנּוּ וְיִזְרְקֶנּוּ לַנָּהָר אוֹ לַיָּם הֲרֵי הוּא שָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְיוּכַל אָדָם הַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, אֲבָל כְּשֶׁמְּפָרְרוֹ לְפֵרוּרִין דַּקִּים וְזוֹרְקוֹ לַמַּיִם הֲרֵי הֵן נִמּוֹסִין וְנִמּוֹחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָמֵץ פֵּרוּרִין פֵּרוּרִין, כְּגוֹן חִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵין צָרִיךְ לְפָרְרָן עוֹד, אֶלָּא מַשְׁלִיכָן מִן הַשַּׂק לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהֵן מִתְפַּזְּרִים מֵאֲלֵיהֶם עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא יֵהָנֶה מֵהֶן שׁוּם אָדָם.
וְיֵשׁ מַחֲמִירִיןג בְּחִטִּים אוֹ שְׁאָר מִינֵי תְּבוּאָה לַחְתֹּךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְב׳ אוֹ לְג׳ חֲתִיכוֹת וְאַחַר כָּךְ יַשְׁלִיכֵם לַמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁהֵם קָשׁוֹת וְאֵינָן נִמּוֹסִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, כְּגוֹן שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מְעַט חִטִּים שֶׁיּוּכַל לְחָתְכָן בְּשָׁעָה מוּעֶטֶת. אֲבָל אִם הֵן הַרְבֵּה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה בַּחֲתִיכָתָן אוֹ עַד שֶׁיִּטְחְנֵם — אֵין לְהַשְׁהוֹת הֶחָמֵץ בִּשְׁבִיל כָּךְ (וּבִפְרָט אִם נִתְחַמְּצוּ לְאַחַר זְמַן הַבִּעוּר, שֶׁלֹּא הָיוּ בִּכְלַל הַבִּטּוּל שֶׁמְּבַטֵּל כָּל אָדָם אֶת חֲמֵצוֹ בְּסוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תל״ד, וְאִם כֵּן יֵשׁ אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁהוֹתָם).
וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
הוְאִם מַשְׁלִיכוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, כֵּיוָן שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא יוּכַל עוֹד לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וְאֵין צָרִיךְ לְפָרְרוֹ קֹדֶם שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ, אֲפִלּוּ הוּא פַּת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁלִיכֶנּוּ שָׁם לִפְנֵי חֲזִיר, שֶׁאָסוּר לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל נָכְרִי אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ״ג. אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיכוֹ שָׁם לִפְנֵי חֲזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לְפָנָיו לֶאֱכֹל:
ומִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַיִם מְכֻנָּסִין וּבָהֶם דָּגִים — לֹא יַשְׁלִיךְ לְשָׁם הֶחָמֵץ שֶׁצָּרִיךְ לְבַעֲרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא מְפָרְרוֹ קֹדֶם שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בְּמַה שֶּׁהַדָּגִים יֹאכְלוּהוּ:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
הב׳ היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור. ואף דבגמ׳ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא״ם פן יטעו העולם כו׳, ס״ל להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמים דלאו דוקא הוא, דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי״ל לדינא, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג׳ שהוא הפקר גמור, אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת, והוי ליה כהפקר הרמאים המבואר בגמ׳, שגזרו עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא״ש דף מ״ג סוף ע״ב ואגב זה תקנו בכל מקום כו׳, ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שם תחלה דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג׳ קודם שזכה בו אחר דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח׳ ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מ״מ כל ג׳ ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא״ש. ולדעת הרא״ם שפירש דלמסקנא דרבה תוך ג׳ אינו הפקר מדאורייתא, א״כ עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל, וה״ה אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפי׳ הרא״ם. וגם לדעת הר״ן שמחלק ביניהם, מ״מ כשאינו אומר כן בפיו הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא״כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתו, ועכ״פ קודם שזכה, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו׳ ע״ש. וע׳ בתוס׳ שדעת ר״ת כרא״ם ודעת ר״י כרא״ש. והכי קיי״ל לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ״ק. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב״י וט״ז ולבוש וצמח צדק ועולת שבת והנחלת צבי והאלי׳ זוטא, וכן לענין חמץ, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדש:
ויש מחמירין בחטים כו׳. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע״ז דף ס״ב ע״ב, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהרא, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסור, כמה שכתבו התוספות, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ״ג סוף ע״ב. מכל מקום כיון שהב״י מיקל בחטים, וכן הוא ברש״י אליבא דרב יוסף, וכ״מ ברא״ש ור״ן וטוש״ע, וכן המנהג כמ״ש החק יעקב, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולא, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטים, וכשישהה אותם איכא למיחש ג״כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש״י שכתבתי לעיל אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס״ז: