Находка хамца в праздничные дни

Орах Хаим · симан 446 · лист 4 из 7
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְיֵשׁ חוֹלְקִיןב עַל זֶה וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ נִתְחַמְּצָה בְּפֶסַח — לֹא יְבַעֲרֶנָּה בְּיוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לְפָנָיו נָהָר — לֹא יַשְׁלִיכֶנָּה לְשָׁם, דְּכֵיוָן שֶׁהֶחָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה בְּפֶסַח — הֲרֵי הוּא מֻקְצֶה, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר טִלְטוּל הַמֻּקְצֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבִעוּר חָמֵץ שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, מִכָּל מָקוֹם חֲכָמִים הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד הַחֲכָמִים לַעֲקֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה בְּ“שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה”, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מִצְוַת הַתּוֹרָה בְּיָדַיִם, אֶלָּא הוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהִיא מִתְבַּטֶּלֶת מֵאֵלֶיהָ.
ג וַאֲפִלּוּ לִשְׂרֵפָה בִּמְקוֹמָהּ אָסוּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַלְטְלוֹ, וּמְלֶאכֶת הַשְּׂרֵפָה הֻתְּרָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה — אֵין אוֹמְרִים שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה הֻתְּרָה לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֶפְשָׁר לְקַיֵּם הַמִּצְוָה בְּלֹא חִלּוּל יוֹם טוֹב, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ לַנָּהָר אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁהֲרֵי טִלְטוּל הַמֻּקְצֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וְכֵן יָכוֹל מִן הַתּוֹרָה לְפָרֵר וְלִזְרוֹת לָרוּחַ, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַזּוֹרֶה הוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, אֶלָּא בְּזוֹרֶה תְּבוּאָה כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה אֶת הַמֹּץ שֶׁהוּא בּוֹרֵר (אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת) (פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל), אֲבָל כְּשֶׁזּוֹרֶה כָּל הָאֹכֶל לָרוּחַ — אֵין כָּאן אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה.
וּלְפִיכָךְ אָסוּר לִשְׂרֹף הֶחָמֵץ בְּיוֹם טוֹב מִן הַתּוֹרָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲכָמִים לְהַתִּיר דָּבָר הָאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד הָעֶרֶב. וְעַל שְׁהִיָּה זוֹ שֶׁמַּשְׁהֶה אֶת הֶחָמֵץ עַד הָעֶרֶב — אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹצֶה לְבַעֲרוֹ אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים מוֹנְעִים אוֹתוֹ — הֲרֵי הוּא אָנוּס, וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה “בַּל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא” אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְבַעֵר:
ווּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ויש חולקין כו׳ חכמים העמידו כו׳. המגן אברהם נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו׳. ולא העתקתיו, משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה אף אם יבערנו אחר הפסח, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו״ת חכם צבי סי׳ מ״ב ע״ש*. [*
ובלאו הכי הרי הרמב״ם חולק על זה כמבואר בהדיא בדבריו פרק י״ט מהלכות סנהדרין, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו׳ ולא שילח את האם כו׳, וגבי המקיים חמץ בפסח התנה ג״כ כגון שחימץ עיסה, כדי שיהיה בו מעשה, ולא התנה ג״כ אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ״ש החכם צבי. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ״ש המשנה למלך ריש פרק קמא דהרמב״ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב׳ לאוין על איסור אחד (עיין בכ״מ ריש פ״ק), וכל היכא דאיכא ב׳ לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד, כדאמרינן ריש פ״ק דתמורה. ועיין במהרש״א ריש פ״ק דחולין.]
איברא דבמ״א גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי. אלא דבלאו הכי דבריו תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז״ל עצמו פסק בריש סי׳ תמ״ב דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ״ש המ״א סוף סימן תמ״ז לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי לפי דעת המ״א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי׳ תמ״ב. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי׳ תמ״ז. וכיון שא״צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז׳ של פסח ליום א׳. וכבר השיגו בשו״ת חכם צבי סי׳ פ״ו, וחלק על דין זה לגמרי, וכ״כ באלי׳ זוטא שהגאון מהר״ש לא נהג בזה כהב״ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ״ש הב״ח בזה כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ״א וחכם צבי (וכן הוא באלי׳ זוטא דמה בכך כו׳). ודברי המ״א בזה תמוהין, וסותרין זה את זה ממ״ש בסי׳ תמ״ב (כמ״ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב.
ואפילו לשרפה במקומה כו׳. הנה המגן אברהם כתב שני טעמים. אחד בשם מהר״ם לובלין משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב, והיינו כדעת הר״ן בפרק ד׳ דביצה שהביא הבית יוסף סימן תק״ב. אבל התוספות והרא״ש חולקין על זה, וכן פסק הטור ורש״ל וט״ז דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפי׳ לצורך דבר שאינו ניטל. טעם הב׳ כתב בשם הכ״מ, וכך כתב הפרי חדש, דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע״ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביו״ט ע״ש, וסיים הפרי חדש כמ״ש הר״ן בפרק קמא דביצה ע״ש. וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש״ע דפסק בסי׳ תקכ״ו דלא כהר״ן, אלא כהרא״ש ור״י, דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ״ש הטור בסי׳ תקי״ח.
ולפי זה שריפת קדשים בי״ט היינו טעמא דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש״י בשבת דף כ״ד, וה״ה למילה שלא בזמנה, דאע״ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות גבי בעילת מצוה, אפ״ה לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש״י שם. וא״כ כ״ש וק״ו היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב. דהא אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשה, ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשים, הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה די״ט, אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו׳. ומדאורייתא קאמר, כדמשמע בתוס׳ פסחים דף מ״ז, דלא כמ״ש התוס׳ במנחות דף מ׳, אלא כמ״ש הטור וב״י בהלכות ציצית סי׳ י״א, ע״ש דהכי קיי״ל. וע״כ צ״ל דהא דס״ד דשריפת קדשים דחי יו״ט היינו כמ״ש הרשב״א שם בחידושיו בשם הרמב״ן ז״ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן ע״ש. ואפילו הכי למסקנא די״ט עשה ול״ת אין מצוה זו דוחה יו״ט אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה ס״ד לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוך. ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו, מ״מ אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה.
ועיין במה שכתבתי בסי׳ שי״ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן בשבת (דף ע״ג) היינו זורה היינו בורר כו׳ וכך כתב הרמב״ם בפרק כ״ה מהלכות שבת: