Какие работы нееврей может делать для еврея

Орах Хаим · симан 244 · лист 2 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
בבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן נָכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת? כְּשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, שֶׁהַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִבְנוֹת בַּיִת לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ לִקְצוֹר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהַקַּרְקַע גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת לַכֹּל שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — נִכָּר הַדָּבָר לְכָל רוֹאֶה שֶׁגַּם הַמְּלָאכָה הִיא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אִם הוּא בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּמָהּ — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל.
וַאֲפִלּוּ אִם אֵין הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל שֶׁקַּרְקַע זוֹ הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁל שְׁכֵנָיו, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁקַּרְקַע זוֹ הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵינָן יוֹדְעִים שֶׁהַנָּכְרִִי הָעוֹסֵק בִּמְלָאכָה הוּא קַבְּלָן, אֶלָּא יֹאמְרוּ שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם.
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא דָר בִּכְפָר בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁאֵין לוֹ שָׁם שְׁכֵנִים יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם אִם עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ תְּחוּם הַכְּפָר — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לוֹ שָׁם אוֹרְחִים שֶׁיִּשְׁבְּתוּ אֶצְלוֹ וְיִרְאוּ אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק בְּשַׁבָּת בְּקַרְקַע הַיִּשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהַנָּכְרִי שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ. וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לִבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּלָאכָה הִיא שֶׁלּוֹ, וְיַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ.
אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בְּדָבָר תָּלוּשׁ,ב אַף שֶׁמִּקְצָת יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהַמְּלָאכָה הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַפְּעָמִים אֵין הַדָּבָר נוֹדָע לַאֲחֵרִים כְּלָל, שֶׁמְּלֶאכֶת תָּלוּשׁ אֵין לָהּ קוֹל כְּלָל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר שֶׁהוּא בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, וְרֹב הַפְּעָמִים הַמְּלָאכָה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת לָרַבִּים, שֶׁמְּלֶאכֶת מְחֻבָּר יֵשׁ לָהּ קוֹל, לְפִיכָךְ אִם לִפְעָמִים אֵין חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן אֶלָּא מִמִּקְצָת יִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ חֲכָמִים:
גוְכָל זֶה כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר, שֶׁיְּכוֹלִין אַנְשֵׁי הָעִיר לֵילֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת, אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת שֶׁיִּשְׂרָאֵל דָּרִים בָּהּ תּוֹךְ תְּחוּמָיו שֶׁל מְקוֹם הַמְּלָאכָה — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ומיהו צריך עיון בדברי המ״א, שבסי׳ רמ״ג סק״ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו׳, משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס״ק ט״ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליה, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור כמ״ש בראש הסימן, ואילו בסוף סי׳ רמ״ז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכי בשם רא״ם. ואף שבב״י כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי׳ רכ״ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות ע״ש. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ״ו ובהגהות מרדכי פרק קמא. עיין מ״א סי׳ רנ״ב סוף ס״ק ט׳ ובסי׳ רע״ו סק״ד ודו״ק) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ״ש בסי׳ רמ״ג. וצריך לומר דס״ל למ״א עיקר כמ״ש בסי׳ רמ״ג, ואתי שפיר מ״ש בסוף סי׳ רמ״ז. ומ״ש כאן בס״ק ט״ו ט״ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץ, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיה (כמ״ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וז״ש המ״א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, ר״ל שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה וא״כ אסור משום ריוח הישראל, אבל אם גם לו היה ריוח לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל. ואף שברא״ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו׳, והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד׳ וה׳ מותר ליתן לו, כ״ש כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ״א בסי׳ רמ״ג. ומ״ש כאן דאין קפידא כו׳, י״ל דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב״ם במקום מתניתין דאין נותנים כו׳, כמ״ש המגיד משנה ע״ש. דאף שהרמב״ם וב״י חולקים על הרא״ש גבי שכירות כלים, היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא״כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו, וגם בלאו הכי הא קי״ל כהרא״ש.
אף שמקצת כו׳. הנה לפי הטעם שכתב המ״א אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעים (אבל אם עושה בצנעא אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו כמ״ש הב״י סי׳ רנ״ב), ועל זה כתב וכן משמע בס״ד, ר״ל דשם מבואר דכשעושה במקום פרהסיא כגון ספינה שבונים על שפת הנהר כמ״ש המ״א שם צריך למחות בידו. ולפי זה מבואר דעת המ״א בסי׳ זה דבספינה וכיוצא בה אסור אף במקצת יודעים. ומ״ש השו״ע בסי׳ רנ״ב ס״ג שהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם אינה מפורסמת רק שקצת יודעים משמע משם שמותר אע״פ שהיא במקום מפורסם, היינו משום דהתם לא מיירי דומיא דספינה אלא מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, דאין איסור כלל מדינא כמ״ש המ״א שם, אלא שטוב להחמיר לחוש לרנון לשעה כמבואר בתשובת הרשב״א שהביא הב״י שם, ואליה רמז המ״א שם במ״ש כמ״ש בסי׳ תרס״ד. ואף שהרשב״א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים, אבל היכא שאין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים אין להחמיר כלל אם אין שם הישראל נקרא עליו. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליו אף בקצת יודעים אסור.
זהו דעת המ״א בסימן זה (ועיין במ״ש לקמן מהו דבר ששם הישראל נקרא עליו לדעת המ״א), דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלוק על הש״ע בסי׳ רנ״ב ס״ג, שכתב שם טוב להחמיר כו׳, משום דס״ל להש״ע דשם מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו, וכן הוא דעת המ״א בסי׳ זה. אבל שם סוף ס״ק י׳ חלק על הש״ע שם, וכתב דהאמת יורה דרכו דשם מיירי ג״כ דומיא דסי׳ רמ״ד ס״ד, ר״ל דומיא דספינה דהיינו דבר ששם הישראל נקרא עליו, ומדינא אסור, ולכן צ״ע על השו״ע כו׳. ע״ש שזהו כוונת המ״א בלי ספק. וכן הבין דבריו בשו״ת תודת שלמים ח״ב סי׳ ג. ולפי זה מבואר דאף בדבר ששם הישראל נקרא עליו אין לאסור כשקצת יודעים אלא כשמפורסם לרבים, דהא בסי׳ רנ״ב ס״ג מיירי בכה״ג, ואפילו הכי התנה אם המלאכה מפורסמת כו׳ ועושה במקום מפורסם כו׳. וכן פסק בשו״ת תודת שלמים הנ״ל (אלא שהוסיף עוד להקל ולא קי״ל הכי כמ״ש לקמן) (וע״כ צריך לומר הטעם כמ״ש בפנים):