Какие работы нееврей может делать для еврея

Орах Хаим · симан 244 · лист 3 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
דאֲפִלּוּ מְלֶאכֶת תָּלוּשׁ, אִם הִיא מְפֻרְסֶמֶת וִידוּעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִיא נַעֲשֵׂית בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, כְּגוֹן בִּנְיַן הַסְּפִינָה, שֶׁדֶּרֶךְ לִבְנוֹתָהּ עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁהוּא מְקוֹם פַּרְהֶסְיָא — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:
הבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?ג בִּסְפִינָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִדְּבָרִים שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עֲלֵיהֶם, שֶׁאוֹמְרִים דָּבָר זֶה הוּא שֶׁל פְּלוֹנִי. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, רַק שֶׁעוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, וְנִתְפַּרְסֵם לָרַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה נַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר לוֹ נָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּלִים חֲדָשִׁים וְעָשָׂה אוֹתָם בְּשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁאַף שֶׁיָּצָא הַקּוֹל וְנִתְפַּרְסֵם לָרַבִּים שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן לֹא נִקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת נִקְרָאִים כֵּלִים שֶׁל פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא בָאוּ לִרְשׁוּתוֹ מֵעוֹלָם, לְפִיכָךְ אַף שֶׁעוֹשֶׂה בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ מֵעִקַּר הַדִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהַחֲמִיר וְלִמְחוֹת בְּיָדוֹ לָחוּשׁ לְרִנּוּן שָׁעָה, שֶׁלֹּא יָרֹנּוּ אַחֲרָיו לוֹמַר שֶׁנָּכְרִי עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּשְׁלִיחוּתוֹ:
ואֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּתָלוּשׁ, אִם הוּא לְצֹרֶךְ מְחֻבָּר, כְּגוֹןד לִפְסוֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת כְּדֵי לְשַׁקְּעָם בְּבִנְיָן — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ אִם הוּא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה רָחוֹק מֵהַבִּנְיָן, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּבֵיתוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל בִּנְיָן זֶה שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁסּוֹפָן לְשַׁקְּעָם בְּהַבִּנְיָן — הֲרֵי דִינָם כְּהַבִּנְיָן עַצְמוֹ:
זוְאִם לֹא מִחָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת — יֵשׁ לְהַתִּיר לְשַׁקְּעָם בַּבִּנְיָן, וְכֵן הַבַּיִת שֶׁנִּבְנָה בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת — מֻתָּר לְהַיִּשְׂרָאֵל לִכָּנֵס לָדוּר בּוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר קַבְּלָנוּת נָכְרִי וַאֲפִלּוּ בִּמְחֻבָּר, וּכְדַאי הוּא לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּדִיעֲבַד.
אֲבָל נָכְרִי שְׂכִיר יוֹם שֶׁבָּנָה בְּשַׁבָּת — נָכוֹן לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁשָּׂכַר אֶת הַנָּכְרִי לְיָמִים הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהַנָּכְרִי עָשָׂה מֵעַצְמוֹ, (וְ)אִם עָשָׂה לְטוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל — נָכוֹן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ — מֻתָּר אֲפִלּוּ לְבַעַל הַבַּיִת לָדוּר בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ועוד יש לומר והוא עיקר דסבירא ליה דאף להרא״ש גרע קבולת משכירות (וכן משמע ברא״ש שלמד דמותר ליתן עורות לעבדן בד׳ וה׳ מהא דמותר לשלוח איגרות בד׳ וה׳ ולא משכירות כלים), דקבולת אם היה בה ריוח לישראל אף אם לא מחזי כעושה בשליחותו כגון שנתן לו בד׳ וה׳ מכל מקום מחזי כעושה בשבילו, כיון שבמה שהיא נעשית בשבת יש לו בזה ריוח נכסים, או ריוח מלאכה זו גופה אם היה בענין שאי אפשר לה להעשות בשבילו אלא בשבת כגון היוצא לדרך במוצאי שבת מיד ונותן כליו סמוך לחשכה. משא״כ בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה, כמ״ש המ״א סי׳ רמ״ג לענין שדה, ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו דמים גם בעד השבת, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות ולכן מותר בד׳ וה׳, וגם אח״כ אין צריך למחות כשעושה בשבת, שאח״כ אין לו ריוח כלל ולא מחזי כשלוחו ולא כעושה בשבילו. משא״כ בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה, ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת, והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו, שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה, הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי מחזי כעושה בשבילו וצריך למחות בידו, אע״פ שעיקר המלאכה עכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד. אבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון גבי מרחץ אילו היה מנכה לו משכרו לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו. והוא הדין גבי עושי מלח וברזל וזכוכית דלקמן, והוא הדין גבי אריסות שדה שבסי׳ רמ״ג ס״א בהג״ה. ובזה נסתלקה קושיית שו״ת תודת שלמים על הראב״ד וסייעתו ע״ש. וכן משמע בהדיא בסי׳ רע״ו שהעתיקו שם ב״י ורמ״א ומ״א דברי התוס׳ וספר התרומה וסיעתם דגבי נר אסור אפילו קצץ, ועיקר הרבותא בע״כ היא בענין דגבי איגרת שרי בכה״ג דלא משתרשא ליה לישראל, וגבי נר אסור משום שגופו נהנה כו׳. ולכן גבי שכירות פירש המ״א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ור״ל בעד הדלקת נרות, דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש ג״כ ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה והילכך עביד אדעתא דנפשיה (ואין לאסור משום שהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ״ש בסי׳ רמ״ג. וגבי קבלנות נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה. או אפשר דעיקר הרבותא היא משום שכירות, דהתם טעמא הוא משום שגופו נהנה, וקושטא דמילתא נקט דאף בקבלנות אסור אף אי הוה משכחת ביה גוונא דהתירא גבי איגרת). ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת להאומרים דאין צריך כדי שיעשו, לפי שעכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראל.
בספינה וכיוצא כו׳. הטעם הוא דבעינן דומיא דמרחץ דלא מיתסר משום מראית העין אלא מפני ששם הישראל נקרא עליו. ועוד דבירושלמי לא אסר אלא מחובר, וכל מחובר נקרא שם הישראל עליו לפי שהוא בקרקע הישראל. והוא הדין לכל תלוש הנעשה ברשות ישראל אומרים עליו דבר זה של פלוני כיון שנעשה ברשותו, אבל תלוש שאינו ברשות הישראל אינו דומה למחובר, אלא אם כן מפורסם שהוא של פלוני, ולא שנעשה בשביל פלוני. ועיין בשו״ת תודת שלמים סי׳ הנ״ל שהאריך בראיות להוכיח כדברי המ״א, אלא שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא, ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני ע״ש. אבל מדברי המ״א שם סק״ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו כיון שעדיין לא באו לרשותו, אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם אלא שאין ידוע לרבים (וכן משמע בהדיא בתוס׳ ורא״ש ור״ן ושאר פוסקים שחילקו בין מחובר לתלוש דתלוש לא מיפרסמא מילתא ולדברי בעל שו״ת תודת שלמים הנ״ל אף אי מיפרסמא מילתא שרי כיון דלא משכח דבר תלוש ששם הישראל נקרא עליו לבד מספינה אלא ודאי דזה אינו).
ולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהם. ומ״ש המ״א שם סק״י ודוקא כו׳, קאי על הש״ע שכתב טוב כו׳. ומה שהתיר שם הב״י בשם רבינו ירוחם בכלים לכובס אף במקום מפורסם, היינו משום דאין ידוע שהוא של ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו, אבל אם ידוע שהוא של ישראל הרי נקרא עליו שם ישראל ואסור אפילו אין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים כמ״ש לעיל. ואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו ולא שם ישראל סתם, דומיא דסי׳ שכ״ה סי״ד, ע״ש במ״א ס״ק ל״א ודו״ק, ובהכי אתי שפיר טפי מ״ש המ״א ודוקא כו׳ אחר שכתב דין החלוקים, וצ״ע:
לפסול האבנים וכו׳. כן דעת התוס׳ והרא״ש וסמ״ג והגהות מיימוניות וטור ושו״ע, ודעתם לאסור אף כשאינו מפורסם שהוא של ישראל כמ״ש לקמן, והכלבו יחיד הוא כנגדם, ולא הביאו רמ״א אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ובשעת הדחק, דכהאי גוונא סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנן. וכיון דאנן קי״ל כמ״ש הב״ח והט״ז ומ״א דבדיעבד סמכינן על ר״ת, אין לנו נ״מ כלל מזה (הילכך לא העתקתיו). ובפרט שמהלבוש משמע שאף רמ״א לא התיר אלא בדיעבד. ואף שבדרכי משה משמע קצת דהכלבו לא פליג כלל על הרא״ש וסיעתו, מכל מקום בהגהותיו חזר בו וכתב בלשון יש אומרים, שברוב הפעמים אין דרכו לכתוב יש אומרים כשאפשר לעמוס בשו״ע דלא פליגי אף דבאמת פליגי אהדדי כמ״ש האחרונים בכמה מקומות. אלא ודאי דכאן אי אפשר לומר שטעם האיסור משום פרסום, שהרי כתב הב״י סי׳ רנ״ב דבביתו של נכרי מותר אף שמפורסם. ועוד שהרי הרא״ש והטור והש״ע אסרו אף בדיעבד לשקעם בבנין (וחילוק התוספת שבת אין לו שחר דהרי יפסיד האבנים לגמרי ולפעמים הוא הפסד מרובה), ואם נבנה בית באיסור אין איסור מדינא אלא שנכון להחמיר כו׳ (ואין לומר משום דהבית אין כולו איסור אלא מקצתו שנבנה בשבת, דלא משמע הכי מדברי הפוסקים, ובט״ז כתב הטעם משום דלא אשכחן בגמרא איסור דיעבד עיין שם אם כן הוא הדין לאבנים, ובהדיא מבואר הטעם במ״א משום דקצץ ע״ש). וע״כ צריך לומר דהכא עיקר האיסור משום שאח״כ כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה״ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה כמ״ש הר״ן ומגיד משנה עיין במ״א סק״ה. לכן לא ישקעם ולא יתפרסם שהן של ישראל, שעכשיו עדיין אין הדבר מפורסם שהן של ישראל שהוא עושה רחוק מהחומה או בביתו, שהרי אף מלאכת מחובר ממש אינו מפורסם שהוא של ישראל אלא מפני שהוא בקרקע הישראל כמו שכתבו התוס׳ והר״ן בסוף פ״ק דשבת ע״ש: