Какие работы нееврей может делать для еврея

Орах Хаим · симан 244 · лист 9 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְאֵין לֶאֱסוֹר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁבִּשּׁוּל זֶה הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֵּלִים שֶׁמְּבַשְּׁלִים בָּהֶם, וְכֵן הָעֵצִים שֶׁמַּבְעִירִים בָּהֶם — אֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עֲלֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
וּבִלְבָדי שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים מֵרְשׁוּת הַיִּשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, שֶׁכָּל קַבְּלָנוּת אֵינָהּ מֻתֶּרֶת אֶלָּא אִם כֵּן מָסַר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה לִמְסוֹר לוֹ לְצֹרֶךְ הַמְּלָאכָה.
וַאֲפִלּוּ אִם מָסַר לָהֶם הָעֵצִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּם מֵרְשׁוּתוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה — אָסוּר לְהַנִּיחָם שֶׁיּוֹצִיאוּ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּשַׁבָּת מָסַר לָהֶם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ו, עַיֵּן שָׁם:
כאוְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן — אֵין לְהַתִּיר מֵחֲמַת הֶפְסֵד מְרֻבֶּה שֶׁיַּפְסִיד הַיִּשְׂרָאֵל בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּעִנְיָן שֶׁמַּפְסִיד הַרְבֵּה מִכִּיסוֹ מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם לְהַשָּׂר וְלַפּוֹעֲלִים וְיֶתֶר הוֹצָאוֹתָיו, אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם מִכִּיסוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּפְסִיד הָרֶוַח שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה בַּעֲשִׂיַּת הַמֶּלַח גַּם בְּשַׁבָּתוֹת — אֵין מַתִּירִין לוֹ בִּשְׁבִיל כָּךְ אִסּוּר שֶׁל מַרְאִית הָעַיִן.
וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמֶכֶס וּלְמַטְבֵּעַ שֶׁאַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם מִכִּיסוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁל הַשַּׁבָּתוֹת הִתִּירוּ לוֹ אִסּוּר מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁהַמֶּכֶס כְּבָר נִתְחַיְּבוּ בּוֹ הַנָּכְרִים הַסּוֹחֲרִים הָעוֹבְרִים בְּשַׁבָּת לִתְּנוֹ לְהַמֶּלֶךְ, וְהַיִּשְׂרָאֵל כְּבָר קָנָה חִיּוּב זֶה מֵהַמֶּלֶךְ, נִמְצָא שֶׁאִם לֹא יִטְּלֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל מֵהַסּוֹחֲרִים — הֲרֵי זֶה כְּמַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁבָּא כְּבָר לְכִיסוֹ. וְכֵן הַמַּטְבֵּעוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּבָר הֵם קְנוּיִים לְיִשְׂרָאֵל, וְאִם לֹא יִטְּלֵם הַיִּשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה כְּמַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁבָּא כְּבָר לְכִיסוֹ:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
אלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה כי הוא מילתא דלא שכיחא שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתם רש״ל ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שהפנים מאירות מחמיר טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל, שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו באמת צריך למחות בידו. ובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ״כ לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו. ולא דמי להא דהרמב״ם מודה במקפיד על ביטולו דצריך למחות ולא די באמירה, משום דהתם אף כשמסלק קפידתו ממנו הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו, משא״כ כאן כשהישראל מוחל לו מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו. ומה שלא הזכיר הפנים מאירות אמירה זו היינו משום דאכתי אסור משום טעם הא׳ דמשתרשא ליה. ועיין ברש״ל שזו היתה עיקר שאלתו של השואל אם יש לאסור משום שהישראל מרויח בעשייתו בשבת, ועל זה השיב לו דאין בכך כלום דכל קבולת דתלוש שרי דגוי אדעתא דנפשיה קעביד (ואפשר שדעתו כספר התרומה וסיעתו להקל לגמרי). וכן כתב הט״ז בסי׳ רמ״ג, על מ״ש הב״י שם דיש לדחות דברי מהר״י אבוהב גבי שכיר שנה, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט״ז לא חלק שם אלא משום מראית העין ע״ש היטיב. וכן דעת הב״ח שם להקל. וגם המ״א לא סתר זה אלא משום דאף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו משכרו, אבל הכא אף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו ואדעתא דנפשיה קעביד כמ״ש לעיל (ע״ש במ״ש בשם התודת שלמים):
ובלבד שלא כו׳. איסור זה מפורש בריש פ״ב דמועד קטן סיוע הוה מסייע בתיבנא, ועיין ט״ז סק״ד דאיסור זה הוא מדינא. והיינו כשמוסר להם בשבת, אבל אם מסר להם מערב שבת ודאי דלא עדיף מעיקר הדבר שהמלאכה נעשה בו שאין שם איסור כשמוציא מרשות ישראל בשבת אלא מפני מראית העין כמבואר בהדיא ברמב״ם פ״ו. עיין מ״א סי׳ רמ״ו סק״ו. ולא כמ״ש בתוספת שבת סי׳ רנ״ב בשם המ״א שאסור משום דעביד אדעתא דישראל כשרואהו ושותק, והמ״א לא נתכוין מעולם לזה (אלא כמ״ש בפנים). עיין בהגהות מרדכי ותמצא כן בהדיא, והתוספת שבת לא עיי״ש. ועיין במ״ש בסי׳ רנ״ב דאנן קיימא לן דקבולת אף שישראל רואה ושותק עביד אדעתא דנפשיה עיין שם: