Хамец нееврея на хранении у еврея

Орах Хаим · симан 440 · лист 8 из 9
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
אֲבָל אִם הַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד לֹא הִפְקִיד כְּלָל אֶת הֶחָמֵץ בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא הִפְקִידוֹ בְּיַד הַנָּכְרִי אַחֵר וְהַיִּשְׂרָאֵל קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן — אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי הַנִּפְקָד לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם אַחֲרָיוּת, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר “בְּבָתֵּיכֶם”, וְזֶה הֶחָמֵץ אֵינוֹ בְּבֵיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי נָכְרִי הַנִּפְקָד לֹא הִשְׁאִיל לְהַיִּשְׂרָאֵל אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהֶחָמֵץ מֻנָּח עָלָיו בְּבֵיתוֹ, אֶלָּא לְהַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד אֶצְלוֹ הוּא שֶׁהִשְׁאִילוֹ.
וְאַף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁגּוּף הֶחָמֵץ אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁאַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו הוּא נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ עָלָיו חֲכָמִים בְּשֶׁלֹּא הִפְקִידוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ בְּיַד הַנָּכְרִי:
טווְאֵין צָרִיךְ לוֹמַרי שֶׁאִם אַחַר שֶׁהִפְקִיד הַנָּכְרִי בַּעַל הֶחָמֵץ אֶת חֲמֵצוֹ בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל וְקִבֵּל עָלָיו הַיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיוּת חָזַר הַיִּשְׂרָאֵל וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית בְּעָלָיו הַנָּכְרִי וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ הַנָּכְרִי שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו עֲדַיִן אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ בְּבֵיתוֹ וְלֹא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל:
טזוּלְעִנְיַן הֲלָכָה בְּכָל אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזִיר הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו,יא אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי אַחֵר קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית בְּעֶרֶב פֶּסַח. אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמָכְרוֹ לְנָכְרִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ״ג, וְגַם הַנָּכְרִי בַּעַל הֶחָמֵץ אֵינוֹ בָּעִיר שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל זֶה, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, אֶלָּא מֻתָּר לוֹ לְהַשְׁהוֹת חָמֵץ זֶה עַד שֶׁיָּבֹא בְּעָלָיו הַנָּכְרִי לָעִיר. אֲפִלּוּ בָּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח — יַחֲזִיר לוֹ חֲמֵצוֹ מִיָּד בְּבוֹאוֹ (רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ בְּיָדָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ״ד), כְּדֵי לָצֵאת מֵחֲשַׁשׁ אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁהִיָּה זוֹ לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְאַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר חָמֵץ זֶה אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה, אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו עַד אַחַר הַפֶּסַח:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ואין צריך לומר שאם כו׳. כן כתב המגן אברהם. ואף שהחק יעקב פקפק על זה, מכל מקום בריא״ז שממנו מוצא דין זה מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו׳, משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ״ש החק יעקב בתי׳ הב׳ שתפס לעיקר * דאורחא דמילתא כו׳, דא״כ למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם. [*
שתירוץ הא׳ אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום, דהוה ליה למימר בהדיא דאף שקיבל עליו אחריות אסור.]
וכ״מ בהדיא במתני׳ דפ׳ כל שעה נכרי שהלוה כו׳, שפירשוה כל המפרשים ובטוש״ע סי׳ תמ״א סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבל כו׳, ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל כמ״ש הרא״ש וטוש״ע שם, וע״כ צ״ל דברישא נמי אפילו בכה״ג שאין האחריות על הנכרי שרי, כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע״פ שהישראל הניחו שם שרי. ועי׳ במ״א סי׳ תמ״א סק״ג:
או שימכרנו כו׳. כן מבואר בט״ז סק״א דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה׳ סוף ע״ב, וע״ש בתוס׳ ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ״ש הכסף משנה ריש פ״א מהלכות גזילה לענין עושק. ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי כמ״ש הכ״מ שם. וכ״כ רמ״א באבן העזר סי׳ כ״ח סעיף א׳ בהג״ה, לפי מ״ש הבית שמואל שם. וע״ש בחלקת מחוקק ס״ק ג׳ וס״ק כ״א מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו. וכ״ש בנידון דידן דישלם לו דמיו דאין כאן בית מיחוש*: [*
אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי, שהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידו אפילו של נכרי, דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאי, עד שיתכוין לזכות בו דאז זכתה לו חצירו, מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו. ולא אמרו דחצירו קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ״ש רמ״א בח״מ סי׳ רס״ח, ע״ש בש״ך, והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ״ש הרא״ש, ואפשר דגם מהאי טעמא אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו, עיין מ״ש לעיל. וכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן, כדאמרינן בפרק קמא דב״מ דהקדישה אינו כתקפה, ע״ש בתוס׳, דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום, והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא״ש ור״ן בנדרים דף ל״ד ריש ע״ב. דאי סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערו, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצה ולא יבא לאכול ממנו, שהרי להתוס׳, וכן כתבו כל האחרונים, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה, מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון, וא״כ אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו, ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליו.]