Смеси с хамцом в Песах

Орах Хаим · симан 447 · лист 3 из 31
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֶמַח שֶׁנִּתְעָרֵב אֵין לוֹ דִּין תַּעֲרֹבֶת לַח בְּלַח שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר הַתַּעֲרֹבֶת לְנָכְרִי חוּץ מִדְּמֵי אִסּוּר שֶׁבּוֹ, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ דִּין תַּעֲרֹבֶת יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב תְּבוּאָה מְחֻמֶּצֶת בִּתְבוּאָה שֶׁאֵינָהּ מְחֻמֶּצֶת וְטָחַן אֶת הַתַּעֲרֹבֶת, אֲזַי יֵשׁ לְהַקֶּמַח הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דִּין תַּעֲרוֹבוֹת לַח בְּלַח, שֶׁעַל יְדֵי הַטְּחִינָה מִתְעָרְבִין וְנִבְלָלִין יָפֶה הַקֶּמַח שֶׁל אִסּוּר עִם הַקֶּמַח שֶׁל הֶתֵּר. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה:
באֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כְּלוּם מַמָּשׁוּת הֶחָמֵץ אֶלָּא שֶׁנִּפְלַט לְשָׁם טַעַם חָמֵץ מַשֶּׁהוּ — אָסוּר לְמָכְרוֹ לְנָכְרִי, אֶלָּא שׂוֹרְפִין כָּל הַתַּעֲרֹבֶת מִיָּד. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ הֶפְסֵדב גָּדוֹל (מְאֹד), שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
אֲבָל בְּתַעֲרֹבֶתג יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ לְדִבְרֵי הַכֹּל יָכוֹל לְמָכְרוֹ לְנָכְרִי חוּץ מִדְּמֵי אִסּוּר שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
אֲבָל אָסוּר לוֹ לִטֹּל מֵהַנָּכְרִי דְּמֵי כָּל הַתַּעֲרֹבֶת עִם הֶחָמֵץ שֶׁבְּתוֹכוֹ וּלְהַשְׁלִיךְ דְּמֵי הֶחָמֵץ שֶׁבּוֹ לַיָּם, שֶׁאֵין תַּקָּנָה זוֹ מוֹעֶלֶת אֶלָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ק״י, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם:
גכֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהֶן חָמֵץ בְּפֶסַח מְשַׁפְשְׁפָן וּמְדִיחָן הֵיטֵב שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִרְאֶה בָּהֶן בְּעַיִן, שֶׁהֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ בַּדְּפָנוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מָצוּי לְךָ, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, שֶׁאָז מֻתָּר לְבַשֵּׁל בָּהֶן בְּלֹא הַגְעָלָה וְהֶכְשֵׁר כְּלָל. רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְהַצְנִיעָן בְּמָקוֹם צָנוּעַ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תנ״א. וְכֵן מֻתָּר לְמָכְרָן אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. וְכֵן לְהַנִּיחַ בְּתוֹכָן דָּבָר צוֹנֵן דֶּרֶךְ עֲרַאי, אוֹ לְהָחֵם בָּהֶן מַיִם חַמִּין לִרְחִיצָה וְלִכְבִיסָה דֶּרֶךְ עֲרַאי — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּפֶסַח, כְּדִין כְּלִי שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״נ, וְלֹא חָשׁוּ חֲכָמִים אִם יַשְׁהֶה אוֹתָם עַד לְאַחַר הַפֶּסַח שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבַשֵּׁל בָּהֶן בְּתוֹךְ הַפֶּסַח כְּמוֹ שֶׁחָשְׁשׁוּ בְּמַאֲכָל הַנֶּאֱסָר בַּאֲכִילָה בְּפֶסַח מִשּׁוּם חֲשָׁשָׁא זוֹ:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
גדול מאד כו׳. זה פשוט, כיון שהשו״ע מתיר לכתחלה, ואף רמ״א לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו״ע, כמו שהאריך המ״א בסס״י ת״נ לתמוה על המנהג זה, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו. ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ״ש ביו״ד סי׳ צ״ד, עיי״ש בט״ז סוף סק״ד בשם איסור והיתר ורש״ל ותורת חטאת, וכ״מ במשנה סוף תמורה כמ״ש הפרי חדש שם, ואעפ״כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו ואין בתערובת ו׳ חלקים כנגדו שיש שם טעם ומראה יין כמ״ש רמ״א ביו״ד סי׳ קל״ד סעיף ה׳ בהג״ה, עיי״ש בש״ך, וכ״ש וק״ו בחמץ משהו.
ובפרט שיש אומרים (הר״ן בשם הראשונים והובא בפרי חדש סי׳ תס״ז) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו דאפילו יין ביין שרי. וזהו בודאי ג״כ דעת הרשב״ם וראבי״ה, שהביא המרדכי בפרק כל הצלמים ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ, דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי״ה ורשב״ם מהירושלמי ע״ש בהגהות מיימוניות, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר׳ שמעון בן גמליאל ודר׳ אליעזר, משום דלסתם יינן מדמינן לה, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי״ה ראיה ממנו.
אלא דאנן לא קיי״ל הכי בלח בלח, אלא כמ״ש המרדכי בפרק כל שעה דליין נסך מדמינן לה. ואף ר״י מפרי״ז לא נחלק בזה אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת, וכ״פ בש״ע סי׳ תס״ז, אבל בש״ע כאן בסי׳ תמ״ז מיירי בלח בלח ממש, דאף ר״י מפרי״ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית כו׳, מכלל דר״י מפרי״ז לא ס״ל הכי ולכן הוא מתיר, דו״ק ותשכח דהכי ס״ל (עיין באשל אברהם שנדחק בדברי הש״ע והשיג על הפרי חדש ולפי מ״ש ניחא).
והשו״ע הולך לשיטתו שביו״ד סי׳ קל״ד פסק הב״י דתקנתא דר׳ אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין, וכן הוא הסכמת האחרונים שם. וזהו ג״כ כוונת רמ״א בדרכי משה שהביא בתחילה דעת הרשב״ם וראבי״ה שבמרדכי פרק כל שעה, שחולק על ר״י מפרי״ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר״י מפרי״ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה, וה״ה דאין פדיון מועיל, לפסק הש״ע ביו״ד שפסק כרי״ף ורמב״ם ורא״ש, והיינו דלא כרשב״ם וראבי״ה דס״ל דאף תקנתא דרשב״ג מהני בשאר איסורין אפי׳ בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי״ה ורשב״ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא. ובזה עלו כהוגן דברי הש״ע ורמ״א ושאר כל אחרונים ז״ל, דלא כחק יעקב דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב״ם וראבי״ה, ולא ראה אלא מ״ש באיסור והיתר בשמם, כדמשמע בהדיא מלשונו, וגם אשתמיטתיה מ״ש רמ״א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים ואפ״ה לא פסק כן מטעם שנתבאר, וזה גרם לו להשיג על רמ״א שלא כדת:
יבש ביבש לד״ה כו׳ למכרן אפילו כו׳. עיין במ״א סס״י ת״נ, דמשמע לכאורה, דלפי דבריו שטעם המנהג הוא משום דאסור להנות לנכרי, א״כ ה״ה ליבש ביבש אין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (ומהשמטת אחרונים תקנה זו אין להביא ראיה לזה, שהרי השו״ע בודאי ס״ל הכי כמ״ש סימן תס״ז סעיף י׳, ואפ״ה לא הזכיר תקנה זו ביבש ביבש. עיין באלי׳ זוטא ובמנחת יעקב שדעת הש״ע דלא כיש אומרים שבסעיף ט׳), וכן כלי הבלוע מחמץ אסור למכרו לנכרי בפסח דמהנה לנכרי שיהנה מטעם החמץ שיפלוט לתוך תבשילו בו ביום. ומ״מ לענין דינא פשיטא דאין להחמיר בכל זה, שהרי אף להמ״א אין זה אלא חומרא בעלמא כמ״ש לעיל. ובפרט שבמ״א אינו מפורש לאיסור, ובשאר אחרונים מפורש להיתר. מכירת כלים התירו הפרי חדש ואלי׳ זוטא בשם אחרונים בסס״י ת״נ, וכ״כ בחק יעקב ס״ק י״ח בשם תרומת הדשן שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו א״כ מותר ליהנות מהן דהיינו למכרן לנכרי, וכ״פ הרמ״א בדרכי משה סס״י ת״נ, וזהו ג״כ כוונתו בהג״ה כמ״ש המ״א שם. ודלא כמנחת יעקב כלל פ״ה סקט״ו שכתב שדעת רמ״א להחמיר כהטור, ואשתמיטתיה מ״ש רמ״א בדרכי משה, ובלא״ה דבריו תמוהין שם מאד כמ״ש בסימן תמ״ו עיי״ש. ומכירת יבש ביבש התירו החק יעקב ס״ק מ״ד, והש״ך ביו״ד רס״י ק״י, שנתן כלל לכל איסורי הנאה (עיין בש״ך סי׳ ק״א סק״א וסי׳ ק״ט סק״ה וסי׳ ק״ב ס״ק י״ב וי״ג ובנקודות הכסף סי׳ צ״ב).
ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים, ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה. היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינו שבגמרא דף ל׳ ע״א בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב, ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו דאסור מן הדין לדעת המרדכי וסיעתו, דומיא דיין ביין (ועיין במס׳ ע״ז דף ע״ד דמשמע שם דלרב אפילו בסתם יינן לא מהני תקנה זו ביין ביין עיי״ש), שהרי משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו, משא״כ ביין נסך דלא גזרינן גזירה לגזירה זו. ועיין בתוס׳ שם דאף לדידן דבשאר איסורין לא קיי״ל כרב מ״מ בחמץ מחמירינן כוותיה. ואצ״ל לדעת הרמב״ם והרמב״ן שטעם איסור משהו הוא משום דבר שיש לו מתירין. ואע״ג (חסר):