Поздняя редакция к симану 243 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 243 · лист 1 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
מַהֲדוּרָא בַּתְרָא לסימן רמג
אעיין רשב״א (סוף פרק י״ו), שדחה ראיית התוספות דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד וא״צ למחות מדתנן נכרי שבא לכבות כו׳, דשאני התם דבדליקה התירו כו׳. ור״ל דאף על גב דאמרינן התם בגמ׳ דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד מ״מ לא מיקרי אדעתא דנפשיה אלא לגבי קטן העושה על דעת אביו לגמרי (ועי׳ שם ברשב״א דאף שאין ראיה משם מ״מ אפשר שהוא כן, ומשו״ה פסק כן בתשובה שבב״י סי׳ ד״ש, כשיטת התוס׳ דאי״צ למחות אבל אסור ליהנות ע״ש). וזהו ג״כ דעת הר״ן שלא הביא היתר זה דהתוס׳ כמו שהביאו המגיד משנה והרא״ש. ומשום הכי נמי כתב הר״ן בפ״ק דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ כו׳ ע״ש. דלא כמ״א סי׳ רנ״ב סקי״א שהשיאו לדרך אחרת, משום שלא ראה מ״ש הרשב״א.
בומכל מקום הדין דין אמת גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס׳, דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור להשתמש לאורו משום שגוף הישראל נהנה כו׳, משום דהיינו דוקא כשהנכרי מכוין להנאתו כמ״ש התוס׳ (ס״פ י״ו). והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי׳ רכ״ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ״א בלשונו סימן רע״ו. דלא כאלי׳ רבה ריש סי׳ רמ״ד שהרעיש בחנם. וגם מה שכתב והא דהקשה מאגרת היינו כמ״ש המרדכי וספר התרומה כו׳ כמו בבית ישראל כו׳, הנה במרדכי זה אינו כלל ואפ״ה הקשה מאגרת, וכן בספר התרומה סי׳ רנ״ב לא הוזכר זה כלל, וגם בסי׳ רכ״ב לא נתכוין במ״ש וכן הא דתנן כו׳ לומר דחד טעמא וחדא מילתא היא אלא שהדין אחד בשניהם לאסור מה שהתירו כהאי גוונא באגרת (ולפי האלי׳ רבה דגופו נהנה לא מיתסר אלא בבית הישראל מכלל דכשאין גופו נהנה שרי גם בבית ישראל, אמאי אסרו עורות לעבדן סתם בבית ישראל, ה״ל להתיר כשאין דעתו לתפור מהן מנעלים לעצמו אלא למוכרו לנכרים וכן כל כהאי גוונא. וכן בירושלמי אסרו סתם כל תלוש בבית ישראל. ועיקר קושייתו דנר ומדורה הן בבית הישראל ול״ל דגופו נהנה כו׳, לק״מ דלא שייך לאסור בבית ישראל אלא באומנים כלשון הירושלמי, משום שכל השנה אינן בביתו מש״ה איכא בהו חשדא דמראית העין לנכנס לביתו בשבת לומר שהן שכירי יום, ומשה״נ לא מהני קצץ כמו שכתוב בספר התרומה שם, מה שאין כן בעבדו השכור לשנה דמיירי ביה בספר התרומההג״ה: עי׳ סמ״ג והגהות אשר״י פ״ק גבי הדליק את הנר שלא הזכירו שכיר שנה אלא קצץ לכך. וכן כתב רמ״א סימן רע״ו. וגם אין לחלק בין מעשה אומן למעשה הדיוט דבאגודה בשם ראבי״ה סוף פ׳ ט״ז כתב סתם להתיר כל מלאכה (לא קשה מידי דסתם שכיר שנה אינו אומן שהאומן עושה רק אומנתו שהיא ביוקר יותר משכירות לשנה). וכן משמע סי׳ ד״ש. ומשה״נ אין לחלק בין דבר ששם הישראל נקרא עליו ככלים לכובס ובגד ארוג מצמרו לעורות העבודים ועוד דגבינות שבהג״מ נמי שמו נקרא עליהן כבגד.*ב, שממנו מקור דין זה, כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה דמקרי קצץ ודינו כקבלן לפי דעת ספר התרומה), אבל הן תרי טעמי, דלתקן כלים בביתו אף שאין גופו נהנה מהן מיד שאין נגמרים כלל בשבת, ע״כ היינו טעמא דבביתו ממש לא מהני קצץ, ושילוח אגרת שהוא רק כתב ישראל הוא דמהני קצץ. ואף דמדמי להו בספר התרומה מכל מקום לא דמי לגמרי, אלא כוונתו לדוגמא בעלמא כמו כלים כו׳ כן כתב כו׳, תדע דבביתו כתב דמינכר טובא וגבי אגרת לא כתב טובא. ומיהו לדידן אין צריך לידחק לחלק בכך. דספר התרומה הוכרח בזה לשיטתו שפירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו׳, ור״ל משא״כ בעורות לעבדן כו׳ שלא הזכירו בגמ׳ קצץ, וכמ״ש באגודה בהדיא, וכן בספר התרומה וסמ״ג לא הזכירו כלל. דלא כאליה רבא שרצה להשוותם עם התוס׳ שלנו וסיעתם, ע״פ מ״ש מהרש״ל, (ועיין ב״י בשם הגהות מרדכי, דבלאו הכי יש חולקין על התוס׳ שלנו, אלא דאפ״ה ס״ל שאין חילוק בין אגרת לעורות כו׳ ואגרת אצטריך ליה משום דלפעמים דרך לישא בחנם כשיש לו דרך לשם כמ״ש בתשובת מהר״ם סימן ר״ב, ולא ס״ל כב״י ושו״ע סי׳ רמ״ז). וגם מאי מייתו התוס׳ ורשב״א והמגיד משנה ראיה מאגרת לכלים לתקן שאני אגרת דניכר כתב הישראל אלא ודאי פליגי.
מקור ההוספה · Объяснение происхождения — под чертой сказано, откуда взялась вставка: записи автора, свидетельство сыновей, глосса брата, редакция Кехот, авторство не установлено, пропуск в издании
לא נודע מי כתב הגהה זו