Поздняя редакция к симану 243 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 243 · лист 9 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
ידוגם הסמ״ג שלא הזכיר קצץ בקבלנות, אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומה דשכיר שנה עדיף כקבלן, אע״ג דקצץ וקבלן לא קצץ, אלא דינו כשכיר יום, דאע״ג דקצץ אסור להיות שכירו מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה, כמ״ש לעיל לפי דעת הרמב״ם, וכיון דאינו שכירו בשבת לא מקרי קצץ ואדעתא דישראל קעביד, אלא א״כ עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירה, דבהא אפשר דס״ל כמהר״ם. וזהו ג״כ דעת הטור סי׳ ש״ז, שהעתיק לשון הסמ״ג, ששינה לשון ספר התרומה וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה. ובסי׳ רמ״ד העתיק לשון הרמב״ם שם, ובסי׳ שכ״ה דברי הרא״ש בליקט עשבים. וכן משמע ג״כ בהגהות מיימוניות פ״ו בשם הר״מ דלא ס״ל כספר התרומה (אך א״כ איך סתם בריש פ״ו נגד דעת רבו מהר״ם) שהתיר לומר לעבדו למה לא עשית האש כו׳ (והיינו משום דאין צריך לצאת מביתו כמ״ש לעיל), דלספר התרומה לא ה״ל להחמיר כ״כ לעשות מסגרת לתנורו. דמ״ש שם דברים המותרים כו׳ היינו משום דהכל חולים אצל הקור, ולא משום דס״ל כספר התרומה שהתיר בכהאי גוונא גם בארצות שאין הקור גדול כל כך ע״ש.
טווהנה מהר״ם ראה תשובת רבינו שמחה (רבו של האור זרוע) שהעתיק בהגהות מיימוניות, דפליג על התוס׳ וספר התרומה וסיעתם, שלמדו מנכרי שבא לכבות כו׳ דכל שעושה מעצמו אדעתא דנפשיה עביד, דשאני התם שאין צריך רשות מישראל, אבל כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד. והוסיף עוד לאסור אפילו בבית הנכרי, כמו בקבולת בחנם, דהיינו בטובת הנייה כדאיתא בירושלמי ע״ש (דלמסקנתו אין לחלק אף בעושה לעצמו בין בית הישראל לבית הנכרי, דעושה בשלו גם בבית הישראל אין מטריחין כו׳, והא דצריך לגרשו היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל). ומיהו אפשר דבבית הנכרי לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנה, כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבי בשביל נכרי כו׳ ע״ש. ומהר״ם נמי ס״ל הכי, דראה ושתק בעושה בשל ישראל לא עדיף מנתן כליו לנכרי מערב שבת דצריך למחות כשעושה בטובת הנאה, אע״ג דה״ל כקצץ מדשרי בעושה מעצמו לפי שיודע שלא יפסיד דהיינו טובת הנאה, דהתם נמי לאו דוקא נתן מיד ליד אלא שנטל מדעתו, וא״כ הוא הדין וכל שכן אם לא נטל מערב שבת אלא בשבת עצמה נוטלת החלב של ישראל ועושה גבינות לעיניו ורואה ושותק. ואין לחלק ביניהם אלא משום דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא״כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל. ולספר התרומה ס״ל דעבדו שכירו ה״ל כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמי. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכ״ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץ, משא״כ בקבולת יאמרו שהוא שכיר ימים. ולפ״ז נכרי דעלמא הבא לעשות מעצמו בבית הישראל אפשר דצריך למחות לספר התרומה, ומשום הכי לא הביא ספר התרומה התירא דעושה מעצמו כי אם בליקט עשבים בשדה לבהמתו ומאכיל לבהמת ישראל מוקצה. ואת״ל דלא ס״ל כלל היתר זה כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורה, משום דאע״ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד שיודע שלא יפסיד מ״מ אינה רק טובת הנאה וטובת הנאה לא דמי לקצץ כדאיתא בירושלמי, א״כ אתי שפיר טובא מ״ש לעיל דלספר התרומה לא בעינן קצץ בנתינת כלים, דמפורש הכי בירושלמי בהדיא. ואפ״ה לדינא נקטינן בעלמא כמהר״ם והרא״ש ורשב״א בשם התוס׳ גבי ליקט עשבים. אלא דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי, כמ״ש המ״א שם, מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דה״ל כגופו נהנה אם ליקט לישראל, כדתניא התם בהדיא וכמ״ש לעיל. ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צ״ל כפירוש רבינו שמחה משום שלא יוכל למחות. ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר״ם לחלק משום דהתם היתה אמירה בערב שבת (ואפ״ה באינו רואהו שרי וה״ה לאגרת בחנם), משא״כ בגבינות, וכל שכן בנכרי דעלמא שבא לעשות מעצמו בשביל טובת הנאה, א״צ למחות, ולא דמי לירושלמי מאחר שלא היתה אמירה (ולומר מדוע לא עשית כו׳ אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא, שאינו שכירו ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת הנאה, מיד או למחר או כבר קיבל ממנו, א״כ אמירת מדוע כו׳ אינה אזהרה וגערה אלא דרך שאלה כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, וא״כ אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל טובת הנאה).