Поздняя редакция к симану 243 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 243 · лист 10 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
טזומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי למהר״ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר״ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבי (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי״ב בתחלת לשונו. ומ״ש הכלבו בשם הר״מ היינו משום שנהנה, וגם אינו מהר״ם, מדהגיה עליו הר״פ ומיהו כו׳ עיי״ש) כשנכרי בא לכבות כו׳ וטועים בזה כו׳ אצ״ל אל תכבה כו׳ (ומשום דלא ס״ל כמ״ש הרשב״א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ״ש לעיל), ולא הזכיר עבדו שכירו כלל, ולא חיישינן למראית עין אע״ג דעביד בשביל ישראל שישן או כחס על השמן והעצים, אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאה. וכ״מ בהדיא מלשון הטור ושו״ע סי׳ רע״ו ס״ד בהג״ה, ומ״ש המ״א דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא ה״ל לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל א״צ למחות, כיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור וש״ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי ליהנות ע״ש בטור, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר. ולא ס״ל כמ״ש לעיל לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ״ש לעיל בשם האגודה. וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם (ועיין תשובת רשב״א שבב״י סי׳ ד״ש וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו׳, ור״ל דעביד אדעתא דנפשיה אע״פ שהישראל רואה, דאי אינו רואה לא שייך לומר דא״צ להפרישו, וא״כ כשם שניכר לו כך יכול להיות שניכר לעין כל רואה וליכא חשדא בכהאי גוונא), ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת ע״י אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבת.
יזאי נמי התם לאו משום חשדא דמראית עין נגעו בה, אלא דכיון דעושה מלאכת ישראל בביתו מחזי כשלוחו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע״פ שאין אומר ואין דברים. דכהאי גוונא ממש אשכחן לשון מחזי כשלוחו גבי משכיר כליו לנכרי בערב שבת, וכן בקבולת ולא קצץ מערב שבת, אע״פ שאין חשש מראית העין וחשד כלל אפילו הכי מחזי כשלוחו וכאילו אומר לו כו׳ ע״ש ברא״ש. וכהאי גוונא כתב הר״ן לפירושו שם. אלא דלפ״ז לא ה״ל לאסור שלא בבית ישראל אף שניכר שהיא מלאכת ישראל כגון חלוקים שלנו, וכן כתב הריטב״א ריש פ״ב דמועד קטן בהדיא ואפילו לכובס שמכבס ע״ג נהר ובכלים מפורסמים לבעליהן כו׳ משום דאמרינן בקבולת עביד כו׳ ע״ש, אבל הר״ן כתב סוף פ״ק דע״ז וסוף פרק כל כתבי שלא התירו אלא בצנעה בתוך ביתו של נכרי, וכן כתב בפ״ק דשבת דלא מינכר כו׳, וכן כתב הרא״ש סוף פ״ק דע״ז. וגם ממ״ש התוס׳ והרא״ש להקשות גבי מחובר דה״ל לאסור משום דהוה ביתו של ישראל אע״פ שאינו דר שם, מוכח דהיינו טעמא נמי דאסור בביתו משום מראית עין, ולא משום דמחזי כשלוחו וכאילו אמר לו, מאחר שאינו שם כלל כל יום השבת ודר בריחוק מקום משם, ומנא ליה להקשות ולהוכיח מזה דין חדש איסור סיתות האבנים בבית הנכרי עיי״ש. וכן כתב הב״י בהדיא סוף סי׳ רמ״ד גבי מכס. וגם לפי דעת מהר״ם והטור ע״כ צ״ל כן, משום דלהאי טעמא דמחזי כשלוחו דוחק לחלק בין היתה אמירה מבעוד יום לעושה מעצמו בשל ישראל ובביתו, כגבינות מחלב ישראל שהתיר מהר״ם, והוספת שמן שבטור סי׳ רע״ו. וגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניות לא אסר משום דמחזי כשלוחו, דהא מדמי לה למרחץ, וגבי מרחץ משמע בגמרא בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה, מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה ע״ש.