Поздняя редакция к симану 243 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 243 · лист 2 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
גוהשתא אתי שפיר מ״ש רמ״א סי׳ רנ״ב ס״ב בהג״ה אסור בערב שבת, ומ״ש המ״א שם צ״ע מנא ליה לרמ״א לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים וגם לא הזכירם. ולפי מ״ש אתי שפיר, דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתו, ברביעי וחמישי עכ״פ. וכהאי גוונא כתב רמ״א סס״י רמ״ז. והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום דקצץ, אע״ג דבירושלמי לא התירו אלא קיבולת דעדיפא שהמלאכה שלו כדאיתא בגמרא ריש פ״ב דמועד קטן, אלא ודאי משום דס״ל לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, וילפינן לה משילוח אגרת דלא מהני קיבולת וקצץ מהני. ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנן אין אומרים לו אל תכבה דאדעתא דנפשיה קעביד שיודע שלא יפסיד, אע״ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו, וכל שכן בקצץ ממש. וממילא ע״כ צ״ל דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ״ב דמועד קטן כמו שיתבאר לקמן. אי נמי כמ״ש המגיד משנה והרמב״ם. דלא כהמ״א שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו׳, וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב״ם שם הל׳ י״ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו׳, דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הל״ל כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ״א בהג״ה או ספר כו׳, וכן הוא בב״י, לא משמע הכי כלל. וכן דעת הב״י וט״ז גבי מרחץ, שעיקר האיסור משום מראית העין, מהאוסרים בשדה בסי׳ רמ״ד. והיינו לפי דעת הרמב״ם דס״ל כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא כמ״ש ב״י סי׳ רמ״ד. ולטענת הראב״ד י״ל דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אע״ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי, כמ״ש הר״ן סוף פ״ק דע״ז ולזה נתכוין הב״י סימן רמ״ג במ״ש ואע״פ שיש לדחות כו׳. ומ״ש המ״א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו׳ זה אינו במהר״י אבוהב שבב״י אלא הוספה מדעת עצמו, לדחות דעת הרמב״ם להבנת המגיד משנה וב״י וט״ז. ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות (ותלמוד ערוך הוא בפרק הזהב דף נ״ח ע״א), אלא מרצונו הטוב לקיים דברי חכמים שלא יחשוב עמו יום יום כמ״ש הרמב״ם, ומה לו להנכרי בזה. וגם להישראל איסורא הוא ולא דינא, ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו, ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת, מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ע״פ הדין והאמת, לפי הפסיקה שפסק עמו בתחלת השכירות. ועוד אפשר שגם חכמים לא אסרו לחשוב עמו אלא באמצע שנה, לפי שעי״ז יהא נזהר לעשות להבא, אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל מנ״ל לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי מאחר שכבר עברה השנה. וע״כ צ״ל שכוונת המ״א אם לא יעשה בשבת מפני מחאת הישראל. אבל גם זו אינה טענה מוכרחת לחייבו למחות, מאחר שכשעושה עכשיו קודם שמוחה עביד אדעתא דנפשיה.