Поздняя редакция к симану 243 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 243 · лист 4 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
ואלא דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב״ם ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת כמ״ש הב״י, מדנקט לכתוב כו׳. וטעם ההפרש ביניהם משום דלמלאכה מיוחדת י״ל דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע ויום השבת מובלע ביניהם, משא״כ בשכיר יום לימים רבים, דמאחר שיכול לחזור בסוף כל יום הרי השבת מקבל עליו בפני עצמו ונעשה שלוחו בשבת עצמה.
זוחילוק זה בין שכיר יום לשכיר חדש אשכחן בהדיא גבי אבל (בברייתא ריש פ״ב דמועד קטן), דשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה, אע״ג דלא שכרו האבל בתוך ימי האבלות, דבכהאי גוונא אפילו בקבלנות אסור, אלא שהיה עובד שם בשכירות יום יום קודם שנעשה אבל, ומשום הכי לא יעשה משום דכל יום זמניה הוא, משא״כ בקבלנים דברישא שהם שכירי שנה, וכדפירש רש״י שם, וכמו שיתבאר לקמן. וכן בחמרים וספנים המושכרים לו לחדש מקודם לכן לחמר ולספן בחמורו וספינתו להוליך פרקמטיא שלו, מותרים לעשות לפי דעת הרמב״ם בפירוש הברייתא, ולפי הגהות מיימוניות שם ברמב״ם אות י׳, דעלה קאי (ומ״ש בסוף אות ט׳ לגירסא שלנו הכל אחד. ולגירסת הב״י צ״ל כמ״ש המרדכי עיי״ש בדרכי משה. וצ״ל הר״ם, והוא הר״ם מאינגלטיר״א שחיבר הלכות שמחות ולא רבו דהגהות מיימוניות). עיי״ש בהלכות אבל פ״ה שלא כתב אצל אחרים כלשון הברייתא, משום דבברייתא מיירי בחמרים שנשכרו לאחרים עם חמור שלו מקודם לכן (וברישא מיירי כשלא נשכרו מקודם, וגם הם עצמם אינם מושכרים להאבל כלל, אלא שבכל עת שמשכיר חמורו לרכוב לאחרים הרי חמרים הללו מחמרים אחריו להנהיגו, וכן הספנים מנהיגים ספינתו הטעונה פרקמטיא של אחרים, מש״ה נקראים חמרים וספנים שלו). ולפ״ז צ״ל בסיפא דמוחכרים, דהיינו כשמוליכים תבואות וכהאי גוונא על החמורים וגמלים ובספינות נוטלים חלק בתבואה, וגם צריך להוסיף ולומר דמושכרים ומוחכרים הם ובהמתם. אבל באמת הוא הדין אם החמרים והספנים מושכרים לו לזמן קצוב בין להוליך תבואות שלו (ובכהאי גוונא אתי שפיר דמוחכרים ומושכרים אחמרים וגמלים לבדם) בין להשתכר אצל אחרים ועדיין לא נשכרו (ובכהאי גוונא אתי שפיר טפי מוחכרים אפילו נשכרו לאחרים לרכיבה וכהאי גוונא דהחמרים נוטלים חלק בשכר), מותרים לעשות בימי אבלו שלא יפסידו שכרם, דמדינא יכול לנכות להם מאחר שאירעו אונס ולא חייבוהו חכמים לשלם מאי דפטור מדינא, ומש״ה סתם הרמב״ם ולא פירש אצל אחרים דוקא אלא תפס דרך קצרה (וגם א״צ להוסיף כלום). אלא דמהר״ם רבו של הגהות מיימוניות ס״ל שלא התירו להם אלא משום הפסד שלאחר ימי אבלו, ומשמע דבימי אבלו מחוייבים להפסיד מאחר שאירעו אונס, אבל ברמב״ם לא התנה שיכלה הזמן כמה ימים אחר ימי אבלו, אלא אפילו בתוך ימי אבלו, ומשום הפסד ימים הללו. דמהר״ם לא כתב דבריו כלל על דברי הרמב״ם אלא תלמידו ההגהות מיימוניות סמכו ענין לו לפרש דברי הרמב״ם מתוך דברי מהר״ם. ותדע דכתבו הם או בהמתם כו׳, וברמב״ם מיירי בבהמה שלו. ועכ״פ לדינא שוין הם, דגם מהר״ם ס״ל שהאבל א״צ להפסיד לשלם מה שפטור מדינא, שהרי כתב יפסידו גם שכר כו׳, וזה ודאי אין להם להפסיד כו׳, מכלל דימי אבלו מפסידים, והרמב״ם ס״ל דגם ימי אבלו א״צ להפסיד, וכמו במושכרים אצל אחרים דבברייתא דקתני סתמא, דמשמע אפילו יכלה הזמן תוך ימי אבלו, ואינם צריכים האחרים להפסיד. ולא ס״ל להרמב״ם לחלק בין שכירות החמרים להאבל לשכירות הבהמות לאחרים מאחר דשכירות לא קניא, ואף דשכירות ליומא ממכר הוא, מ״מ במקום אונס נפקע חיוב המשכיר, וה״נ אי הוה אסרי רבנן אנוס הוא. אלא דלא רצו לאסור משום פסידא דאחרים, דאי לאו הכי ה״ל לאסור בבהמתו עכ״פ משום שביתת בהמתו, כדפירש רש״י שם, מאחר דשכירות לא קניא. ומשה״נ סתם הרמב״ם וכתב שכיר יום אפילו בעיר אחרת כו׳, דמשמע אפילו בתלוש, דומיא דחמרים וגמלים דסמיך ליה, ואפ״ה שכיר יום לא יעשה ומשמע ממילא דשכיר יעשה.