Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 2 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
גמֻתָּר לִמְכּוֹר לְנָכְרִי וּלְהַטְעִינוֹ הַמִּקָּח סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, וּבִלְבָד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עִם הַמִּקָּח מִבְּעוֹד יוֹם, אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ו.
וַאֲפִלּוּא אִם יִחֵד לְהַנָּכְרִי חֶדֶר בַּחֲצֵרוֹ שֶׁיַּנִּיחַ שָׁם מִקָּחוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ בְּשַׁבָּת בָּא הַנָּכְרִי לִטְּלוֹ מִשָּׁם לְהוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ —ב לֹא יַנִּיחֶנּוּ לְהוֹלִיכוֹ עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁהַנָּכְרִי אָלִים וְהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁאָזג יֵשׁ לְהָקֵל אַף אִם לֹא יִחֵד לוֹ מָקוֹם לְמִקָּחוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת:
דוּמֻתָּר לִתֵּן בְּגָדָיו לְכוֹבֵס נָכְרִי וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן נָכְרִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בְּקַבְּלָנוּת, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וּבִלְבָד שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל לֹא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת. וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ “רְאֵה שֶׁתִּגָּמֵר הַמְּלָאכָה בְּיוֹם א׳, אוֹ בְּיוֹם ב׳”, וְיָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגָמְרָהּ אָז אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיַּעֲשֶׂה גַּם בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת. אֲבָל כְּשֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֵעַצְמוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי אַף אִם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת הָיָה מְקַיֵּם צִוּוּי הַיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהַיִּשְׂרָאֵלד לֹא גִלָּה לוֹ דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, אֶלָּא הוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ כְּדֵי לְהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה הַיּוֹם יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת לְמָחָר, וְעַכְשָׁו שֶׁעָשָׂה הַיּוֹם יִהְיֶה פָנוּי לְמָחָר:
הבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת בְּבֵיתוֹ, אוֹ בְּבַיִת אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁכְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל נִכָּר הַדָּבָר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת הַיִּשְׂרָאֵל,ה וְשֶׁמָּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּשַׁבָּת, אוֹ יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ וְלֹא קַבְּלָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
אם ייחד כו׳. עיין מג״א שכתב ועיין מ״ש סי׳ רמ״ו ס״ב דבשאלה יש להקל כו׳, וע״כ צריך לומר דמיירי בעיר המוקפת חומה כדמסיק, דאם לא כן אינו ענין כלל למ״ש בסי׳ רמ״ו ס״ב. ואם תמצי לומר שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא, מכל מקום לא קאי הכי. שהרי כאן פירש טעם האיסור דהא מכל מקום הרואה כו׳, ואם כן מדינא אסור, ובס״ק ה׳ פירש הטעם שלא להרגיל כו׳, וגם חזר שם לכתוב דעת המתירין כפי משמעות הגהות מרדכי דלא כמשמעות לשונו בס״ק ג׳. וע״כ צריך לומר שבס״ק ג׳ ד׳ כתב טעם ההיתר והאיסור לפום מאי דמשמע לכאורה במרדכי עיין שם, ולכן אפשר שהיקל בשאלה כדעת המתירין, אבל במכירה גם המתירים מודים, דאף שנעשו חפצים של עכו״ם וליכא למיחש למראית העין דהוצאה כמ״ש המג״א ריש סי׳ שכ״ה, מכל מקום יש לחוש שיאמרו שבשבת מכרו לו. אבל לאחר העיון בהגהות מרדכי (ע״ש) חזר וכתב ס״ק ה׳ טעם האוסרין והמתירין פעם ב׳, ולפי טעם ההוא אנן לא קיי״ל כהמתירין בלאו האי טעמא, אלא במכירה משום דשכירות לא קניא כו׳ וגם בשאלה ומתנה קיי״ל לאיסור בסימן שכ״ה ובסי׳ שמ״ז. ולכן חזר המג״א וסיים בס״ק ה׳ דאין לסמוך כלל על המתירין, ור״ל אף בשאלה ומתנה, דומיא דסי׳ שמ״ז שהביא משם דקי״ל לאיסור:
לא יניחנו כו׳. לא העתקתי מ״ש הט״ז להקל לצורך גדול, לפי דלפי מ״ש המג״א בסק״ה דטעמיה דראבי״ה המתיר הוא משום דס״ל גבי פשט העני פטור ומותר לגמרי, א״כ יחידאה הוא לגבי התוס׳ ורא״ש ור״ן ומרדכי בשם ר׳ יואל וריב״א ושאר פוסקים שהובאו ב״י סי׳ שכ״ה, ולא סמכינן איחיד במקום רבים אפילו בדרבנן בשעת הדחק אלא אם כן יש שם ג״כ הפסד מרובה כמבואר בכללי ההוראה, ובהפסד מרובה בלאו הכי שרי לדידן דלית לן רשות הרבים אפילו לשלוח ע״י עכו״ם, עיין סי׳ שכ״ה דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה, כמ״ש המג״א בסי׳ ש״ז, ואף מי שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים, מכל מקום כדאי הם המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם, וכ״ש שאין לחוש למראית העין של הבריות, ובפרט שהם נוהגים כמ״ד דלית לן רשות הרבים ואין חוששים שהם לא ידעו מההפסד מרובה ושעת הדחק, כמו שאין חוששים שהם לא ידעו מהדרכי שלום ומאלמות הנכרי מהדבר מצוה ומהטעם שיתבאר בסמוך עיין סימן שכ״ה:
יש להקל כו׳. אף שהמג״א לא היקל אלא כשיחד לו מקום, מכל מקום אף אם אירע שלא ייחד לו יש להקל כהט״ז, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט בשעת הדחק כזה. ועוד דבסי׳ שכ״ה ס״ב מבואר בהדיא דבנכרי אלם מותר אפילו לשלוח לו, וכ״ש שאין לחוש למראית העין. ולהמג״א צריך לומר דשאני התם דמיירי לדידן דלית לן רשות הרבים והוה ליה שבות דשבות, משא״כ כאן יחשדו שעובר על שבות גמור של מקח וממכר. ומיהו יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות, והוה ליה ג״כ שבות דשבות. וכ״ש לפי מ״ש העולת שבת בסי׳ שכ״ה דאפילו ברשות הרבים גמורה לא גזרו על מראית העין במקום דרכי שלום ואפילו לשלוח לו שרי ע״ש:
לא גילה כו׳. כן משמע בט״ז סימן ש״ז סק״ג שכתב תחלה ואמר לו ראה שאני צריך כו׳ ואח״כ כתב ואמר לו שילך לדרכו משמע אעפ״י שלא אמר לו ראה שאני צריך אלא מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו:
ושמא יחשדוהו כו׳. הנה הבית יוסף כתב ומשמע מדברי כולם, דהיינו רש״י ורמב״ם ורא״ש ותוס׳ וסמ״ג וספר התרומה וסיעתם, דכל כהאי גוונא לא מינכר מילתא כו׳. וכוונתו משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים) דומיא דמחובר דבסימן רמ״ד, שהרי הרמב״ם לא הזכיר בפירוש אלא דין המחובר, וברש״י מבואר כן בהדיא, אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו (וכן כתבתי בפנים גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום), והתוספות והרא״ש וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום, משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא. והוא הדין לבתוך ביתו שג״כ הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ״ש לקמן, וע״כ צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת (וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל, אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב״י ולא משום חשדא), דאל״כ למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ״ש התוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה, וגם היכי שרינן בגמרא בחוץ לתחום, וא״כ היאך הוכיחו התוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים, וכן פסק בטור ושו״ע, משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן דהא ברשות ישראל הוא, דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו, אלא ודאי דזה אינו. וכן כתב בהדיא בט״ז ריש סי׳ רמ״ד.
ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמא, כדעת רבינו שמחה החולק על ספר התרומה (שהובא לשונו גם במרדכי ובהגהות מרדכי פ״ק) כמבואר בהגהות מיימוניות פ״ו. ולפי זה מ״ש הטור ושו״ע סוף סי׳ רע״ו דמותר למחות כו׳, משמע דאין צריך למחות, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם, וכן כתב הט״ז סוף סי׳ דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים וכל שכן שאין צריך למחות, וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ׳ ט״ז בשם הרא״ם דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות, צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וא״כ כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין. ואם עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכי, כמ״ש הב״י סי׳ רע״ו בשם הכלבו בשם הר״ם. ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב״י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות, דמשמע דאין צריך, מיירי כשעושה בשביל עצמו. ולא כשעושה בשלו כמ״ש רמ״א, שהרי המרדכי שהביא ב״י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פי״ב מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו. ומכל מקום גם זה דוחק בלשון המרדכי והגהות מיימוניות ע״ש.