Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 4 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאַף אִם לֹא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת יַעֲשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת, וְיִצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לְשַׁלֵּם לוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ בִּתְחִלָּה עַל מְנָת שֶׁתֻּגְמַר הַמְּלָאכָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין מַגִּיעַ רֶוַח לְהַנָּכְרִי מִמַּה שֶּׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת אֶלָּא לְהַיִּשְׂרָאֵל בִּלְבָד — אֶפְשָׁר שֶׁבְּזֶה אַף הַמַּתִּיר מוֹדֶה שֶׁהוּא אָסוּר:
ווְכָל זֶה כְּשֶׁקּוֹצֵץ לוֹ דָּמִים בִּשְׂכַר מְלַאכְתּוֹ, שֶׁאָז הוּא טוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם בִּשְׁבִיל טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁקִּבֵּל כְּבָר מֵהַיִּשְׂרָאֵל, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ז, שֶׁדִּינוֹ כְּאִלּוּ קָצַץ לוֹ שָׂכָר.
אֲבָל אִם אֵין הַנָּכְרִי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם, אֶלָּא מְצַפֶּה הוּא לְתַשְׁלוּם שָׂכָר, אֲבָל אֵין דַּעְתּוֹ סְמוּכָה עָלָיו בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל שָׂכָר, וְנִמְצָא שֶׁהוּא טוֹרֵחַ בְּסָפֵק בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, וְנִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, לְפִיכָךְ לֹא יִתֵּן לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת.
וְדָבָר שֶׁקִּצְבָתוֹ יָדוּעַ, כְּגוֹן כֵּלִים לְכוֹבֵס בִּזְמַנֵּינוּ זֶה — מֻתָּר לִתֵּן לוֹ אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בִּסְתָם בְּלֹא קְצִיצָה, דְּאָטוּ בְּכָל פַּעַם וְפַעַם יִקְצוֹץ עִמּוֹ.
וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין קִצְבָתוֹ יָדוּעַ לִתֵּן לוֹ בְּה׳ בְּשַׁבָּת אוֹ קֹדֶם לְכֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוּכַל לְגָמְרָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּשֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ נוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּגְמוֹר בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל בַּחֲמִישִׁי כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת גַּם בְּשַׁבָּת, וְאִם הַנָּכְרִי יַעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁלְּהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ הוּא עוֹשֶׂה, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּבֹּלֶת, שֶׁאָז אַף אִם הַיִּשְׂרָאֵל קוֹצֵץ לוֹ דָמִים — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רָחוֹק מִיּוֹם הַשַּׁבָּת, אַף אִם הוּא נִרְאֶה אָז כִּשְׁלוּחוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִרְאֶה כְּאִלּוּ שׁוֹלְחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת. וְכֵן עִקָּר.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ומיהו מ״ש בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו׳, אליבא דהגהות מרדכי כתב כן וליה ס״ל דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ״ש בסי׳ רמ״ג ובסי׳ ש״ה ס״ק י״ג, ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכ״ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למ״ד דהוה כקבולת גמורה.
ובא וראה כמה נתחכם המג״א בלשונו, שהעתיק דברי הגהות מרדכי ולא העתיקן כהווייתן. כי המעיין היטב בתשובת ר״ש זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ״ו שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם, יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומה וסיעתם שהביא ב״י סי׳ שכ״ה דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד מהא דנכרי שבא לכבות כו׳ (דמיירי אף שניכר כו׳ כמ״ש בסי׳ ד״ש), ועל זה כתב דלא דמי לדליקה כו׳, וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ור״ל דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו, דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ״ש שם בסמוך, מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו דיוכל למחות, וא״כ כמו שבביתו אסור אע״פ שקצץ ה״נ כשרואה עושה מאליו דקצץ עדיף כמו עושה מאליו, וז״ש ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואח״כ הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם אפילו עושה בטובת הנאה כדגרסינן בירושלמי כו׳ הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק, פירוש ולא יוכל למחות (ר״ל דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה, כדאמרינן בפ״ב דמועד קטן, א״כ אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות דבעבידתיה עסיק), אלמא בחנם צריך למחות עכ״ל. כוונתו דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות, אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש״י, מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות.
ומיהו זהו דוחק גדול לומר דהט״ז יחלוק בבירור על רמ״א ולא יזכיר מחלקותו באותו פרק באותו מקום שהגיה רמ״א, ובפרט שציין באותו מקום וכתב שם מה שהיה נ״ל לחדש ולא זכר חידוש זה דלא קיי״ל כרמ״א שסתם דברו בלי שום חולק. וממ״ש בסי׳ רמ״ג אינו ראיה, דשם מפרש כוונת הב״י דיש לדחות דברי מהר״י אבוהב, אבל אנו נמשכין אחר רמ״א, ולא הוצרך לזכור זה שם שאין שם מקומו. ומסי׳ ש״ה אין ראיה דאין כוונתו להתיר שלא יצטרך למחות, כדמשמע מהמג״א שם, שהרי אף מהר״ם המחמיר לקנות החלב, מתיר אפילו לומר לכתחלה כמבואר בהדיא במרדכי סוף פרק כ״ד ע״ש, אלא משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפילו האמירה מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך, כמ״ש בהגהות מרדכי סוף פ״ד לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל ע״ש, אבל אם באמת עושה בשביל עצמו כגון שכיר שנה דקעביד אדעתא דנפשיה כמ״ש ספר התרומה ורא״ם, ואף להאוסרין אין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד, דא״כ בלא ריוח הישראל נמי ליתסר כמו בקבלנות ולא קצץ, אלא ודאי הטעם הוא משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו, כמ״ש בסי׳ רמ״ד, א״כ אין לאסור כאן שהשליחות עצמה מותרת. ובמ״ש בסי׳ ש״ז יש לומר (כמ״ש בפנים) דבההוא אפילו המג״א מודה כיון שגם להנכרי יש ריוח, וע״ש בסי׳ רמ״ד.
ואיך שיהיה כוונת הט״ז בסי׳ ש״ז אין לנו להקל נגד רמ״א סי׳ רמ״ד ס״ה, כיון שהט״ז לא חלק עליו שם בפירוש, ובפרט שהמג״א הסכים לאיסור. ואם משכחת גוונא דאית ביה שעת הדחק בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו כמו לענין דליקה בסי׳ של״ד, ע״ש במג״א ס״ק ל׳ ובסוף סי׳ רמ״ז. ומיהו ממ״ש המג״א בסי׳ זה ס״ק ח׳ אין קפידא כו׳ משמע דבלא״ה אסור אפילו להרא״ש בד׳ וה׳, ובסוף סי׳ רמ״ז גבי שכיר שנה שרי בד׳ וה׳, מכלל דהכא חמיר משכיר שנה כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת, משא״כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול אלא שיפסיד מלאכה אחרת, א״כ אפשר אף שספר התרומה וסיעתו מודו הכא, וצ״ע: