Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 3 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּבֵית נָכְרִי — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הֶתֵּרו אֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַגִּיעַ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל מִמַּה שֶּׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂנָּה אַחַר הַשַּׁבָּת יֵהָנֶה מִמֶּנָּה הַיִּשְׂרָאֵל כָּךְ כְּמוֹ עַכְשָׁו שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, וְאַף שֶׁהוּא חָפֵץ יוֹתֵר שֶׁתֵעָשֶׂה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּגָּמֵר מִקֹּדֶם וְיָכוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה מִקֹּדֶם — (וְ)אֵין זֶה נִקְרָא רֶוַח, כֵּיוָן שֶׁאַף אִם תֵּעָשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת יֵהָנֶה גַם כֵּן מִמֶּנָּה.
אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם תֵּעָשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת לֹא יוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְאֵין לוֹ בָּהּ חֵפֶץ כְּלָל אֶלָּא אִם כֵּן תֵּעָשֶׂה בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ לְדֶרֶךְ מִיָּד בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל מִמַּה שֶּׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת — אָסוּר לִתְּנָהּ לְהַנָּכְרִי קֹדֶם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיּוּכַל לְגָמְרָהּ בִּימֵי הַחֹל קֹדֶם הַשַּׁבָּת אוֹ אַחַר כָּךְ. וְאַף אִם נְתָנָהּ לוֹ בִּכְדֵי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁלְּהַיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ רֶוַח מִזֶּה שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַכְשָׁו בְּשַׁבָּת, וּלְהַנָּכְרִי אֵין רֶוַח מִזֶּה, שֶׁמִּצִּדּוֹ לֹא יִבָּצֵר לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר הַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת לְפִי תֻמּוֹ לְהַשְׁלִים פְּעֻלָּתוֹ, וְאֵין מַגִּיעַ לוֹ רֶוַח מִזֶּה כְּמוֹ שֶׁמַּגִּיעַ לְהַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ נִרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ בִּשְׁבִיל זֶה הַיִּשְׂרָאֵל נַעֲשֵׂית הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת.
וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לִתְּנָהּ לוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְהוּא יַעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת בְּבֵיתוֹ, רַק שֶׁלֹּא יְגַלֶּה לוֹ דַּעְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְלֹא יֹאמַר לוֹ כְּלָל שֶׁיּוֹצֵא לְדֶרֶךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד.
וְאֶפְשָׁר שֶׁאֵינָן חוֹלְקִים כְּלָל, שֶׁהַמַּתִּיר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִתִּיר אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת וְאַחַר הַשַּׁבָּת לֹא יִהְיֶה לְהַיִּשְׂרָאֵל כְּלָל חֵפֶץ בִּמְלַאכְתּוֹ — אֲזַי לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַד מְלַאכְתּוֹ, וְנִמְצָא שֶׁבְּמַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת מַגִּיעַ לוֹ רֶוַח שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַד מְלַאכְתּוֹ. וּבְזֶה אֶפְשָׁר שֶׁגַּם הָאוֹסֵר מוֹדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁגַּם לְהַנָּכְרִי מַגִּיעַ רֶוַח מִמְּלֶאכֶת הַשַּׁבָּת — אֵינָהּ נִרְאֵית כְּאִלּוּ הִיא נַעֲשֵׂית בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל בִּלְבָד.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
והאמת יורה דרכו, דהמרדכי כתב כן בשם הר״ם רבו, דהיינו מהר״ם מרוטנבורג רבו של הרא״ש והגהות מיימוניות כנודע, ואינו הר״ם שבכלבו שהגיה עליו הר״פ, אלא מהר״ם לשיטתיה אזיל שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ״ח, הובא ב״י סוף סי׳ ש״ה, דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתין דאין נותנים עורות, ור״ל דלא בעינן קצץ ושלא יעשה בביתו כי התם, ודעתו כמ״ש תלמידו הרא״ש סוף פ׳ ט״ז דכשהנכרי עושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד אע״ג דלא קצץ כמו נכרי שבא לכבות, וכן כתב הרשב״א שבב״י סי׳ ש״ד. ולא ס״ל למהר״ם חילוקו של ר׳ שמחה שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי בין דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל ובין מבעיר מעצי ישראל, כמ״ש מג״א סק״ט, ולכן התיר גבי גבינות. ואף דמסתמא עושות בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין מביאין כלים מבית האומן אפילו ע״י גוי מפני מראית העין, וכשהאומן מביא מאליו אין כאן מראית העין) יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא, שיודעת שלא תפסיד כדפרש״י גבי דליקה (ואם היא שפחתו השכורה לו צריך לומר דס״ל כרא״ם שבהגהות מרדכי, דמתיר גבי דליקה כמ״ש מג״א סי׳ של״ד, והוא הדין בשאר מלאכות כמ״ש בסי׳ רמ״ד בשם ספר התרומה והמרדכי. וכן דעת הגהות מרדכי והגהות מיימוניות, עיין מג״א סי׳ רע״ו ס״ק ד. וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ״ו. עיין במ״ש בסי׳ ש״ז. ובהא אתי שפיר טפי מ״ש הגהות מיימוניות פי״ב בעבדיו המכבים נרותיו. אבל להמרדכי דנקט גוי סתמא צריך לומר כמו שכתבתי. ומ״ש בהגהות מרדכי סוף פ׳ ט״ז דעושה מדורה לעצמו, היינו בעבדו שגופו קנוי לו, כדמייתי מברייתא דכריתות ע״ש, ובסי׳ ד״ש. ועוד יש לומר דמיירי שניכר שאינה כו׳ כמ״ש בש״ע סי׳ ד״ש ע״ש בב״י ודו״ק), ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג״א סק״ד) שאמר לו ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת, לפירש״י בריש פ״ב דמועד קטן, או שמא הוא שכיר יום לפירוש הרא״ש וסיעתו. וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ״ש המג״א ריש סי׳ שכ״ה דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל, ומנא ידעי שהם שלו, הלא מותר ליתן כלים לכובס אע״פ שמכבסן על גבי הנהר משום שאין ידועין שהן של ישראל כמ״ש ב״י בשם רבינו ירוחם, וכן כתב הריטב״א פ״ב דמועד קטן, וכן כתב המאור שם, ופשוט הוא בש״ע ס״ג ומג״א סק״י, לפי מ״ש בסי׳ רמ״ד ע״ש דדוקא בספינה אסור במקום פרהסיא, אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא״כ כשהאמת אינו כן לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל. ומהאי טעמא נמי אתי שפיר מ״ש המג״א בסי׳ רע״ו ס״ק י״ד דמיירי בשל נכרי ולא מיתסר משום מראית העין, אע״ג דעושה בשביל ישראל ובביתו, וכן בס״ק ד׳ שם ציין על רמ״א דמיירי בבית ישראל ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראל, אף דמיירי בשביל ישראל ע״ש בטור וב״י (דלא כתוספת שבת שם).
אלא כשאין מגיע כו׳. עיין במ״ש בסי׳ רמ״ד שיש שני מיני ריוח ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה. הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא״ש, על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת, ובזה ודאי לא חלק הט״ז, דבסימן רמ״ו קיי״ל כהרא״ש בהא. אבל בריוח מלאכה זו גופה שלא נזכר אלא בהשגת הראב״ד פ״ו, דלאחר שבת יעשה עוד בלא״ה ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היום, וכן כתב מהר״י אבוהב בסי׳ רמ״ג ע״ש בב״י. והב״י שם ובסי׳ רמ״ד שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט״ז בסי׳ רמ״ג. ודעתם בזה דלא כהראב״ד אלא כהרמב״ם, דהם לא פירשו ברמב״ם כמ״ש המג״א כדרך השרים כו׳, דלדעתו כולי עלמא מודו במשתרשא ליה דאסור ולא פליגי אלא אי מיקרי משתרשא ליה ע״ש, אבל הב״י וט״ז לא פירשו כן, דוק בלשונם שם ותשכח דהכי הוא. אלא שהב״י ספוקי מספקא ליה, ולפי ספיקו דאפשר דהרמב״ם מודה בשכיר שנה צריך לומר כפירוש המג״א, אבל הט״ז אפשר דפשיטא ליה דלא כרמ״א שם. והשתא אתי שפיר מ״ש בסי׳ ש״ז סק״ג דאסור שיאמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת מיד, דמשמע כשאינו אומר לו כן שרי, אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת מיד ויטול ממנו מעותיו אם לא יקנה, או שאף אם יקנה אח״כ לא יהיה לו חפץ במקחו לאחר זמן כשיחזור מן הדרך, דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא, דאל״כ היאך יבין הנכרי לקנות בשבת דוקא, הלא אינו אומר אליו כלל שצריך במוצאי שבת מיד, כמ״ש שם לעיל בסמוך, וא״כ משתרשא ליה מלאכה זו גופה ואפ״ה שרי. וכן משמע ממ״ש בסוף סי׳ ש״ה בשם חמיו דבשכיר שנה שרי. עי׳ שם במג״א שהקשה על זה מסי׳ רמ״ד ס״ה בהג״ה, אבל לפי מה שנתבאר דהט״ז חולק על רמ״א לא קשיא מידי.