Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 6 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
טוְכָל זֶה כְּשֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בַּחֲפָצִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הַכּוֹבֵס, וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן אוֹ לְרַצְּעָן לִתְפּוֹר מֵהֶם מִנְעָלִים, וְחוּטִין לֶאֱרוֹג מֵהֶם בֶּגֶד. אֲבָל אִם הַיִּשְׂרָאֵל לֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא הַנָּכְרִי תּוֹפֵר מִנְעָלִים מֵעוֹרוֹת שֶׁלּוֹ וְאוֹרֵג בֶּגֶד מֵחוּטִין שֶׁלּוֹ בְּבַיִת שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ שָׂכָר, אִםח אֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁאֵין מְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁאִם יִרְצֶה הַנָּכְרִי יִמְכּוֹר אוֹתָם לְאַחֵר, וְיַעֲשֶׂה לוֹ אֲחֵרִים.
וְאַף לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לְצַוּוֹת אֶת הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹתָם, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, רַק שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:
יוְכֵן אִם הַנָּכְרִי מֵאֵלָיו בְּלֹא אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִשֶּׁלּוֹ, אֲפִלּוּ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁמַּבְעִיר מְדוּרָה מֵעֵצִים שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְחַמֵּם הַיִּשְׂרָאֵל כְּנֶגְדָּהּ, אוֹ שֶׁמַּדְלִיק נֵר שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ יִשְׂרָאֵל לְאוֹרָהּ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מֵאֵלָיו — בְּוַדַּאי הוּא עוֹשֶׂה לְטוֹבַת עַצְמוֹ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַפְסִיד, וּבְוַדַּאי יְקַבֵּל טוֹבַת הֲנָאָה מֵהַיִּשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד זֶה.
אֲבָל אִם מַבְעִיר עֵצִים שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, וּמַדְלִיק נֵר הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה מֵאֵלָיו בְּוַדַּאי דַּעְתּוֹ עַל טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁיְּקַבֵּל מֵהַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי הָיָה צָרִיךְ לִטּוֹל רְשׁוּת מִתְּחִלָּה מֵהַיִּשְׂרָאֵל אִם יַבְעִיר עֵצָיו וְיַדְלִיקט נֵרוֹ בְּשַׁבָּת, וְהוּא עוֹשֶׂה כֵּן מִדַּעַת עַצְמוֹ, וְהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ וְשׁוֹתֵק לוֹ, אִם כֵּן מֵבִין הַנָּכְרִי מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁזֶּה נוֹחַ לוֹ, וּמִתְכַּוֵּן הוּא בַּעֲשִׂיָּתוֹ בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ואף שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלו, לא קיי״ל הכי, משום דספר התרומה ומרדכי והגהות מרדכי פרק קמא והר״ם שבהגהות מרדכי סוף פ׳ ט״ז וטור ושו״ע סוף סי׳ רע״ו הנ״ל ושאר פוסקים שבב״י שם פליגי עליה, עכ״פ בעושה משלו לפי דעת המג״א. והוא הדין בעושה מדורה ומדליק נר בשביל עצמו בשל ישראל בבית ישראל, כמשמעות הטור ושאר פוסקים לפי דעת הב״י והט״ז סוף סי׳ רע״ו וכמ״ש לעיל. אבל במלאכה אחרת אין להקל נגד הט״ז ריש סי׳ רמ״ד, אע״פ שספר התרומה מתיר, וכן משמע בהגהות מיימוניות שאין מסכימים עם ספר התרומה בזה ע״ש:
ואפילו כשאפשר לה להעשות בחול אלא דמשתרשא ליה עשייתה בשבת להראב״ד וסיעתו צריך למחות אף שאינו רואהו, שהרי ברמב״ם לא נזכר כלל שרואהו ואפילו הכי השיג הראב״ד. ואף אם מסר לו המלאכה בד׳ וה׳ אוסר הראב״ד, שהרי ברמב״ם לא נזכר כלל ערב שבת ואפילו הכי השיג עליו. וכן משמע מסתימת האחרונים בסי׳ רמ״ד ס״ה. וכן משמע ממ״ש הב״י סי׳ רמ״ג בשם מהר״י אבוהב, והסכים עמו המג״א לאסור משום ריוח הישראל, והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו, ולא די בשבת הראשון אם שכרו בערב שבת ההוא. וכן משמע ממ״ש רמ״א בדרכי משה סי׳ זה דהרמב״ם מיירי כשלא נתן לו כלום ואפילו הכי אוסר הראב״ד בכל שבתות השנה, ופסק רמ״א כדבריו בשכיר שנה בסתם ולא פירש כשנתן לו בכל ערב שבת וערב שבת. אלא ודאי דלא דמי לאיגרת בסוף סי׳ רמ״ז, דכשנותן לו בד׳ וה׳ אע״ג דמשתרשא ליה לא גרע מלא קצץ כלל דשרי בד׳ וה׳ כיון שאינו רואהו, משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן, שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו, ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול, וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול א״כ עשיית השבת אינה בשבילו. משא״כ במרחץ, שאף אם יעשה בשבת לא יפטר בזה משום קבלנות, שאף שלא היה עושה בשבת לא היה מצטרך לעשות זה בחול, א״כ עשיית השבת היא בשביל הישראל שיש לו ריוח ממנה ולא להנכרי. וכן בסי׳ רמ״ד ס״ה לא מיירי כלל כשנתן לו קבולת בד׳ וה׳, דהא לא אצטריך לאשמעינן דשרי, דהא כתבו בפירוש בסי׳ רנ״ב. וכי סלקא דעתך מפני שהוא שכיר שנה גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ, ומהאי טעמא שרי בסוף סי׳ רמ״ז גבי איגרת, משום דלא גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ כלל. דאף דגבי שכיר משתרשא ליה, מכל מקום הוא עביד אדעתא דנפשיה, כמ״ש ספר התרומה ורא״ם. ומ״ש המג״א סי׳ רמ״ג ואין לומר דעביד כו׳, היינו שאין לו ריוח ולהישראל יש ריוח ומחזי כעושה בשבילו כמ״ש בסי׳ רמ״ד ע״ש. והתם אף דמכל מקום עביד אדעתא דנפשיה צריך למחות בכל גווני, משום שאינו משלים ופוטר מעליו חיוב קבלנות בעשייה זו שבשבת, שקבלנות שקיבל בתחלת שנתו אינה נשלמת עד סוף שנתו, וגם אינה מתחלקת לחלקים שנאמר שפטר חלק ממנה, שאף אם לא היה עושה היום לא היה עושה למחר כפליים.
וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל שכתב המג״א בס״ק ט״ו, או מיני מאכלים ביו״ט, שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת, ואפילו שנותן לו משכון דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר ואפ״ה אסור, ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים, או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ״ש המג״א ריש סי׳ תקט״ו, ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד, ע״כ צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא משום שזה עושה להשלים קבלנותו וזה עושה מאליו בלא קבלנות. ולא דמי כלל למ״ש מהר״ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ״ש לעיל, משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה. וכן משמע בסי׳ שכ״ה במג״א ס״ק ל״א ע״ש ודו״ק:
אינו עושה בפרהסיא כו׳. עיין במ״ש בסי׳ רמ״ד.
ואין להקשות על עיקר דינו של המג״א ממ״ש בדרכי משה, דהרמב״ם מיירי שלא נתן לו כלום ואפ״ה בעינן קצץ, דזה אינו, דהדרכי משה כתב כן על הסיפא בשוכר לזמן ושם לא נזכר קצץ, וברישא ודאי מיירי כשעושה משל ישראל אף להדרכי משה:
נרו בשבת. עיין במ״ש לעיל: