Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 5 из 11
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
(וּמַה שֶּׁאָנוּ מַחֲמִירִים גַּבֵּי שִׁלּוּחַ אִגֶּרֶת כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ז, הַטַּעַם הוּא, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹלְחוֹ בַּדֶּרֶךְ עִם אִגֶּרֶת שֶׁיּוֹלִיכֶנָּה לִמְחוֹז חֶפְצוֹ — נִרְאֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר לוֹ לֵילֵךְ בְּכָל יוֹם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְשָׁם קֹדֶם הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁלְּחוֹ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת):
זוּמִכָּל מָקוֹם,ז אִם רוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ בְּא׳ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְגָמְרָהּ כְּבָר קֹדֶם הַשַּׁבָּת (לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ בְּשַׁבָּת עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְשׁוֹתֵק לוֹ — אֲזַי מֵבִין הַנָּכְרִי שֶׁבְּשַׁבָּת הוּא נוֹחַ לוֹ לְהַיִּשְׂרָאֵל, וּמִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹאֵהוּ הוּא מִתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ):
חבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁדִּינוֹ כְּקָצַץ לוֹ שָׂכָר לְעִנְיַן לִתֵּן לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁרוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ (דְּכֵיוָן דְּאֵין דַּעְתּוֹ סְמוּכָה לְקַבֵּל שָׂכָר בְּעַד מְלַאכְתּוֹ — הֲרֵי הוּא מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא מֵבִין מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁעֵסֶק זֶה נוֹחַ לוֹ).
אֲבָל אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר — (הֲרֵי הוּא מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, וְלֹא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אַף שֶׁרוֹאֵהוּ וְשׁוֹתֵק לוֹ, וּלְפִיכָךְ) אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ כְּלָל.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּפַרְהֶסְיָא וּמְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לִמְחוֹת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד.
לְפִיכָךְ, הַחֲלוּקִים שֶׁלָּנוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם נִכָּרִים שֶׁהֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁמְּכַבְּסָן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי הַנָּהָר — צָרִיךְ לִמְחוֹת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּשַׁבָּת נְתָנָם לוֹ לְכַבְּסָן.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לִתְּנָם לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יְכַבְּסֵן בְּשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
והנה לפי דעתו ז״ל דדוקא משום שלא יוכל למחות, ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמי אפילו בקצץ, שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכול, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל המג״א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה, דכהאי גוונא אוסר הירושלמי שהביאו ג״כ הב״י ופסקו בש״ע. ולא קיי״ל כחילוק מהר״ם דלעיל, אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל, דבכהאי גוונא מיירי הרא״ש הנ״ל, ולכן חלק על הש״ע בסי׳ ש״ה (דאין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. ועוד דהעושה מאליו ג״כ יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ״ש רמ״א בסי׳ רמ״ז סעי׳ ד׳ בהג״ה). אבל בקבולת משמע מהמג״א דשרי שלא בביתו, וכ״ש כשעושה בשביל נכרי, משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותק, אלא כמ״ש הב״י בסי׳ זה דדעת רש״י ותוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה דהטעם משום חשדא וכמ״ש לעיל, מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה כגון שקצץ אע״ג דיוכל למחות, משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה אף שרואה ושותק, וכ״ש כשעושה בשביל עצמו דלא כהגהות מרדכי (וכן משמע בט״ז סוף סי׳ רע״ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ״ש המג״א בסי׳ ש״ז ס״ק כ״ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה שמרבה לו שכר בעד זה ע״ש. וכן פסק רמ״א בי״ד סי׳ רצ״ז ס״ד בהג״ה. ואף החולקין שהביא הש״ך שם לא אסרו אלא האמירה אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי׳ רמ״ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא״ש וטור, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח או משום מראית העין דמחובר ע״ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית, וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית. ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשות, שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי דאין צריך ליטול רשות ואפילו הכי צריך למחות. ואף דבשכירות אין צריך, מכל מקום החילוק ביניהם הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול, וא״כ גבי מרחץ נמי דיכול למה אין צריך (ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת, ולהכי לא דמי לדליקה, וא״כ הוא הדין במרחץ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים דהחילוק ביניהם הוא משום דבשכירות אף שרואהו ושותק דעתו על שכרו, דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית. וא״כ כ״ש כשעושה בשביל עצמו לגמרי. ומה שהניח המג״א בסי׳ ש״ה את דברי הש״ע שם סעיף כ״א בצ״ע, היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ע״ש בב״י, וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהם. ומיהו כל זה כשעושה בשל ישראל, אבל כשעושה בשלו אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות, כמ״ש המג״א סי׳ רע״ו. ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי׳ ש״ה סקי״ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל.
ומכל מקום אם רואה כו׳. דוקא רואה אבל יודע אין צריך למחות אפילו כשלא קצץ כשנתן לו בד׳ וה׳, דאל״כ האיך מותר לשלוח אגרת בד׳ וה׳ הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך. וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי׳ זה ס״ג ובט״ז ריש סי׳ רמ״ח ופשוט הוא. ועוד דמשנה שלימה שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אע״ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאה כמ״ש לעיל. דאם אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת א״כ מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ, ממ״נ אם תולין להקל שלא יעשה בשבת אף בלא קצץ לישתרי ואם יעשה אף בטובת הנאה אסור, אלא ודאי דזה אינו, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעיל, ומשמע שם (עמ״ש לעיל) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו, ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה. וגבי קבולת בבית נכרי, צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות (כמ״ש בפנים). ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו א״כ גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד, ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו וצ״ע.
ומיהו כל זה כשיכולה המלאכה להעשות בחול, דאז אע״ג דלא קצץ דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות, להכי אין צריך למחות כשאינו רואהו כשנתן לו בד׳ וה׳ להרא״ש וסיעתו. אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל אזי מקרי עשיית השבת בשבילו אע״ג דקצץ, וצריך למחות אף שאינו רואה, כדמשמע מלשון המג״א סי׳ רמ״ד ס״ק א׳, דהתם מיירי בצנעה בביתו של נכרי ולא נזכר שם כלל שרואה אותו. ואף שנותן לו בד׳ וה׳, כמ״ש המג״א בסי׳ זה ס״ק ח׳ לענין ליתן לכתחלה, וכ״ש לענין למחות כמבואר בס״ק ט׳.