Застигнутый субботой в пути

Орах Хаим · симан 266 · лист 4 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם לֹא יִרְכַּב וְיֵלֵךְ בְּקָרוֹן, כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר עִם שַׁיָּרָא וְלֹא יוּכַל לָלֶכֶת עִמָּהֶם אִם יֵלֵךְ בְּרַגְלָיו, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה — יָכוֹל לִרְכּוֹב וְלֵילֵךְ בְּקָרוֹן אַף כְּשֶׁעוֹדֶנּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁאֵין שָׁם אִסּוּר כְּלָל בַּהֲלִיכָה בָּרֶגֶל:
חוּכְשֶׁאֵין שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה וְצָרִיךְ לֵירֵד מִן הַקָּרוֹן אִם לֹא יָרַד מִמֶּנּוּ מִבְּעוֹד יוֹם — צָרִיךְ לְהָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל חֲפָצָיו וּלְהַנִּיחָם עַל הַקָּרוֹן קֹדֶם שֶׁיֵּרֵד מִמֶּנּוּ אִם גּוּף הָעֲגָלָה עַצְמָהּ בְּלֹא הַגַּלְגַּלִּים הִיא רְחָבָה ד׳ וְגַם הִיא גְבוֹהָה י׳ טְפָחִים בְּלֹא הַגַּלְגַּלִּים, שֶׁאָז הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חָלָל הַרְבֵּה תַּחְתֶּיהָ, אִם כֵּן כְּשֶׁיֵּרֵד עַל הָאָרֶץ שֶׁהִיא כַּרְמְלִית אָסוּר לוֹ לְטַלְטֵל מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד.
וְאִם אֵין הָעֲגָלָה גְּבוֹהָה י׳ טְפָחִים בְּעַצְמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה י׳ טְפָחִים עִם הַגַּלְגַּלִּים — אֵינָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד אִם יֵשׁ תַּחְתֶּיהָ חָלָל ג׳ טְפָחִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ״ה, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל מִכַּרְמְלִית לְתוֹכָהּ.
וְאִם אֵין רְחָבָה ד׳ טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה בְּעַצְמָהּ י׳ טְפָחִים — הֲרֵי זֶה מָקוֹם פְּטוּר, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ.
וְאִם הִיא מִלְמַעְלָה רְחָבָה ד׳ טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּלְּמַטָּה אֵינָהּ רְחָבָה ד׳ טְפָחִים — הֲרֵי זוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם:
טאִם אֵין עִמּוֹ לֹא חֲמוֹר וְלֹא נָכְרִי, אִם יֵשׁ עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — יִתֵּן כִּיסוֹ לְהַשּׁוֹטֶה שֶׁיּוֹלִיכֶנּוּ לוֹ, שֶׁהוּא פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת.
וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לְחֵרֵשׁ וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם פְּטוּרִים, מִכָּל מָקוֹם הַחֵרֵשׁ יֵשׁ לוֹ דַּעַת מוּעֶטֶת וּמִתְחַלֵּף בְּפִקֵּחַ, וְהַקָּטָן יָבֹא לִכְלַל דַּעַת וּלְהִתְחַיֵּב בְּמִצְוֹת, אֲבָל הַשּׁוֹטֶה אֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל, וְלֹא יָבֹא לִכְלַל דַּעַת.
אֲבָל אִם אֵין עִמּוֹ שׁוֹטֶה אֶלָּא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן — יִתְּנֶנּוּ לָהֶם. וְאִם יֵשׁ עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְקָטָן — יִתְּנֶנּוּ לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים, שֶׁהַחֵרֵשׁ יֵשׁ לוֹ דַּעַת מוּעֶטֶת, וְהַקָּטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל, מִכָּל מָקוֹם יָבֹא לִכְלַל דַּעַת גְּמוּרָה כְּשֶׁיִּגְדַּל:
יוְיָכוֹל לִתְּנוֹ לְקָטָן אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ וְהוּא בְּנוֹ שֶׁחַיָּב לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת, מִכָּל מָקוֹם חִנּוּךְ זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
והא דהוצרכו בסימן של״ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא דאורייתא, היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו׳, כמבואר שם בלשונם בהדיא עיין שם (והיינו משום דהם רצו ליתן טעם להתיר אם הוא בענין שיכול להחביא המעות בלי מלאכה דאורייתא דבכהאי גוונא מיירי התם, ואם כן מהיכי תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא מחמת שנאסור לו לטלטלם, דזהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל שאם היינו מתירים לו לטלטל היה מחביאם בטלטול וכשאנו אוסרים הטלטול יטלטל ויחפירם גם כן בקרקע וכיוצא בזה, דלמה יעשה כן. בשלמא במי שהחשיך כשאי אפשר לו לעמוד בהיתר ועושה באיסור, לא יעלה על דעתו כלל להקל ממשא טורח העיון מאיסור חמור לאיסור קל, ועושה כאוות נפשו ומהלך כדי למהר הליכתו, וגם לא יתננו לנכרי, ששמירת עצמו היא מעולה לו משמירת אחרים כי יתן בכיס עינו שאדם עשוי למשמש כו׳. וכיון שבענין זה יפה לו יותר, ואף אם לא היה יפה לו יותר כיון שעושה כך מבעוד יום שנושאו בעצמו, בודאי לא ישנה בשבת ולא ירצה לחלק בין איסור לאיסור, אלא בין איסור להיתר כשנתיר לו. משא״כ התם רצו ליתן טעם להתיר בכל גוונא אף שאין לו שמירה מעולה משמירה זו שיש לו בהחבאה שבטלטול גרידא, אם כן מהיכי תיתי יעשה מלאכה. ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ולא ילך כלל להחביאה במחבוא שיש לו, לפי שיאמר בין כך ובין כך הוא אסור. ואם כן אין כאן ודאי ולא אפילו קרוב לודאי שיעשה מלאכה כיון שיש לו מחבוא טוב, אלא ספיקא בעלמא הוא, ספק תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ויעשה אותה, וספק ילך להחביאה במחבוא שלו ולא יעשה מלאכה, מפני שאפשר שיתעכב בה יותר מהליכה לשם או מפני שירצה להתעלם מיד מהליסטים בהליכתו מביתו למקום המחבוא, ואם המחבוא בביתו כל שכן שלא ימהר כלום בטורח המלאכה ולא יעשה אותם בחנם, דהתם לא מיירי בחשש שכחת שבת עיין שם), והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא (וגבי כיבוי למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה לו יותר וכיון שבין כך ובין כך אסור יכבה כדרכו בחול). אבל מחמת חשש שמא ירבה באיסורי דברי סופרים לא נתיר לו איסור דברי סופרים אף על גב דבלאו הכי יעבור עליו בודאי, דכמו שאין אוסרים דבר המותר מחשש שמא יבא לידי איסור דברי סופרים, אם לא במקום שפירשו חכמים בהדיא, כך אין להתיר האסור מחשש זה, ותהא ידינו מסולקת הימנו, והדברים קל וחומר. מה שאין כן הכא קרוב לודאי הוא, ואפשר ודאי גמור, שכשנאסור לו ולא יעמיד עצמו על ממונו ילך עם כיסו כדרכו בחול, ולא יעמוד לפוש בכל פחות מד׳ אמות, וגם לא יתננו לנכרי, לפי שיאמר כיון שבין כך ובין כך הוא שלא בהיתר גמור אעשה בדרך היפה לי יותר לשמרו בעצמו ולילך במהרה לביתי, או לא יעלה על דעתו כלל לבקש איסורים קלים ולעשות על דעת שאין בו איסור כל כך, אלא יעשה כמו שעשה מבעוד יום, אלא אם כן אנחנו נמציא לו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה שלא יפסיד ממונו.