Застигнутый субботой в пути

Орах Хаим · симан 266 · лист 10 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְפָרְקָן בְּנַחַת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא טִלְטוּל קְצָת, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַתִּיר הַחֲבָלִים שֶׁיִּפְּלוּ הַשַּׂקִּים מֵעַל הַבְּהֵמָה:
כזמִי שֶׁחָשְׁכָה לוֹ בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבַּשָּׂדֶה וְחָשְׁכָה לוֹ — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהֶם לְבֵיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין שֶׁלֹּא יַנִּיחָן בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר — הִתִּירוּ לוֹ לֵילֵךְ לָבוּשׁ בָּהֶן עַד בֵּיתוֹ שֶׁיַּצְנִיעֵן שָׁם.
וּכְשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בָּהֶן — צָרִיךְ לְהַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן לְכַסּוֹתָן מִפְּנֵי הָרוֹאִים, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ. וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁהֵן מִשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַצְנִיעָן שָׁם, וְלֹא יֵלֵךְ בָּהֶן עַד בֵּיתוֹ (וּכְבָר נִתְבָּאֵר זֶה בְּסִמָּן ל׳):
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ואפשר דאף הרז״ה ור״ן מודים דבכה״ג שאינו חושש לנערם, ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז״ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם דהא צריך לו שיהיה דוקא שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש ובלאו הכי אסור, כמו בביצה ושמן שתחת הנר. אבל להרמב״ם פכ״ה וטור וש״ע שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין דעתו לנער אחר כך שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר״י, שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך אם תשבר הביצה וישפוך השמן לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי ומאי אולמיה דהאי מהאי כמו שכתב מהרש״א שם בתוס׳ הנ״ל) מה הועיל בתקנתו, מה שאין כן בקורה אינה ניכרת מחשבתו בשעת נתינת הספסל שדעתו לכל השבת דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו, ואף שתשאר הקורה כשהיתה מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מכבדת ויכולה להוסיף השבר, וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת אלא לפי שעה ושרי משום פסידא דקורה והבית. ואפשר שאף המג״א שהעתיק כאן דעת הר״ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא לא פליג על משמעות הרמב״ם וטור וש״ע סי׳ שי״ג, ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל.
ולהכי סתמו הטור וש״ע סי׳ ש״י ס״ו ולא הזכירו ביצה ושמן, משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בש״ע סי׳ של״ח דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת אבל אם דעתו לנערו אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג״א סי׳ רס״ה שכתב שיש ליישב קושיית הר״ן שהקשה לדלף עיין ר״ן. ומה שכתב המג״א כאן בתחלה מדהשמיטו הא דבולסא כו׳, זה אינו, דאף לפי דעת הרז״ה לא הוי להו להשמיט, עיין שם בסוף דבריו. ואין לומר דס״ל כתחלת דבריו, זה אינו דהא לא קיי״ל כר׳ יצחק, ומהאי טעמא כמ״ש הרי״ף ורא״ש. וכן לפי מה שכתב הרמב״ן במלחמות לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא עיין שם. אלא ודאי שסמכו על מה שכתבו כלים דוקא וכמו שכתב המג״א, אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז״ה, ומסתמא הרמב״ם קאי בשיטת הרי״ף רבו, וגם הב״י אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב״ם: