Застигнутый субботой в пути

Орах Хаим · симан 266 · лист 5 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ אוֹ אֲפִלּוּ לְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה — צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהֶם כְּשֶׁעָקְרוּ רַגְלֵיהֶם לָלֶכֶת, וְלִטְּלוֹ מֵהֶם כְּשֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲמוֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עֲקִירָה וְהַנָּחָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁאַף שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָם, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אָסוּר לְהַאֲכִילָם דָּבָר הָאָסוּר בְּיָדַיִם מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ״ג, וְזֶה שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם כִּיסוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵןג לָהֶם מִבְּעוֹד יוֹם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיּוֹלִיכוּהוּ בְּשַׁבָּת וּלְדַעַת כֵּן נוֹתֵן לָהֶם — הֲרֵי זֶה כְּמַאֲכִילָם אִסּוּר בְּיָדַיִם, לְפִיכָךְ אֵין הֶתֵּר אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עֲקִירָה וְהַנָּחָה, שֶׁאָז אֵין בְּזֶה אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה (אַף אִם הָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה), וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הָיָה עִמּוֹ חֲמוֹר — יַנִּיחֶנּוּ עַל חֲמוֹרוֹ, וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ, שֶׁהֵם בִּכְלַל אָדָם, וְיֵשׁ בְּמִינָם שֶׁחַיָּבִים בְּמִצְוֹת, וְיִתְחַלְּפוּ בָּהֶם:
יאוְאִם אֵין עִמּוֹ שׁוּם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ — הִתִּירוּ לוֹ לְטַלְטֵל בְּשַׁבָּת כִּיסוֹ, אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, פָּחוֹת פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יוֹלִיכֵם ד׳ אַמּוֹת רְצוּפִים מִשֶּׁקִּדֵּשׁ הַיּוֹם, אֶלָּא יֵלֵךְ עִמָּהֶם פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, וְיַעֲמוֹד מְעַט לָנוּחַ, וְיַחֲזוֹר וְיֵלֵךְ פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, וְיַעֲמוֹד מְעַט לָנוּחַ, וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ — אֵין עֲמִידָה זוֹ מַפְסֶקֶת, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמוֹד כְּדֵי לָנוּחַ.
וְיֵשׁ מַחְמִירִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ טִלְטוּל פָּחוֹת פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, שֶׁיֵּשֵׁב בְּכָל פָּחוֹת מִד׳ אַמוֹת, אֲבָל הָעֲמִידָה אֵינָהּ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ בַּעֲמִידָתוֹ בִּשְׁבִיל לָנוּחַ וּלְהִנָּפֵשׁ, אֶלָּא הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ כְּדֵי לְהַתִּיר אִסּוּר טִלְטוּל ד׳ אַמוֹת. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר:
יבוּמִכָּל מָקוֹם, אֵין פָּחוֹת פָּחוֹת מִד׳ אַמוֹת מוֹעִיל אֶלָּא לְעִנְיַן אִסּוּר מַעֲבִיר ד׳ אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא לְעִנְיַן הַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
וחילוק זה הוא מוכרח ממה שכתב המג״א בסי׳ ש״א ס״ק מ״ה לדעת מהרי״ל וכן כתב בסי׳ של״ד דדוקא כשהוא בהול שרינן ליה, והרי מי שהחשיך אינו בהול כלל כמבואר בר״ן ריש פרק כ״ד לפי שיטתו, ואיך אפשר לחלוק עליו במציאות (ואין לומר משום דברי הזיקא, חדא דל״ל הכי ולא משום בהול, ועוד דבסי׳ של״ד מיירי גם כן דברי הזיקא ואפילו הכי אסור משום דאינו בהול). וע״כ צריך לומר כמ״ש, דשאני הכא שהדבר קרוב לודאי שילך עם כיסו כדרכו מבעוד יום. מה שאין כן התם בסי׳ ש״א, ממה נפשך, אם יעלה על דעתו לבקש איסורים קלים ודאי יוציאם לחוץ דבכהאי גוונא לא יבא לידי הפסד כמבואר שם, ואם לא יעלה על דעתו כלל אם כן יעשה כמו שעשה מבעוד יום שהיה נושאם אצלו ולא חפרם ולא תפרם מפני שהיה די לו בשאתם אצלו, ובודאי לא ישנה בשבת מדרך החול. וכן בסי׳ של״ד בסחורה הנפסדת מגשמים, אף בחול אין דרך להצילה במלאכה דאורייתא כמו שכתב הלבוש שם, אלא בטלטולם למקום אחר או לכסותם במקומם, ואין דרך למלאכה בכאן אלא אם היה בהול ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה כדי למהר ההצלה אם נאסור לו הטלטול, שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך לומר לדעת המג״א.
אבל באמת אין צריך לכך, דמה שהקשה המג״א מפירות המוקצים לא קשה מידי לפי מה שכתבו שם הב״י וט״ז לחלק בין מיני מאכל למעות, ובשביל שהוקצו הפירות לא נחשבו להפסד מרובה יותר. ואף אם לפעמים אין במעות הפסד מרובה כמו בפירות לא קשה מידי, עיין ט״ז סוף סי׳ רמ״ד גבי היתר מכס הנלמד מהיתר כיסו, שמשם למדו גם כן לענין זה. ובגמרא לא מיקרי הפסד מרובה אלא לגבי טלטול דבר המותר לגמרי לר׳ יצחק בפ״ה דביצה, או אפילו לכולי עלמא לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ״ד דשבת עיין שם בר״ן, ובמלחמות מבואר דכמה מיני הפסד מועט יש והוא הדין להפסד מרובה:
להם מבעוד יום. עיין מג״א. ואין לומר שדעת רמ״א דאף בבהמה אין צריך לעשות כן אלא כשמניחו עליה כשחשיכה, כדמשמע לכאורה מקושית הרא״ש על רש״י, דזה אינו דהרא״ש לא כתב כן אלא על קושית והלא מחמר, אבל מכל מקום למסקנא אי אפשר דלא קיימא להשתין כו׳, א״כ אף מבעוד יום הדין כן מהאי טעמא, כמשמעות המגיד משנה. וכן כתבו בהדיא בספר התרומה והמרדכי והגהות מיימוניות. וכן הוא דעת הרמב״ם שהצריך שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה, אם כן אף מבעוד יום אף דעקירה לא הוי מכל מקום צריך שלא יהיה אפילו הנחה לבדה. ואף הרא״ש מודה בזה לפי המסקנא דכשהיא עומדת כו׳.
ובזה נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים מעל ספר התרומה גבי יכול לרוץ. אלא דמכל מקום גבי כרמלית דרבנן יש לסמוך על דבריו, כיון שהוא דיעבד שאי אפשר בענין אחר, ואם לא נתיר לו הנחה בלבדה כלאחר יד יעשה עקירה והנחה כדרכה. ולא הצריך הרמב״ם ליטלו קודם שתעמוד אלא לכתחלה, אפילו פשיטא שאם לא הספיק ליטלו עד שעמדה בודאי לא ישליכנו ארצה, מעתה אתי לידי איסורא דאורייתא. אלא דמכל מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה, כיון שיש חולקים לגמרי על היתר זה, והמתירין עצמן הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה, דיש לומר דלא רצו להתיר עקירה בידים כדרכה וגם הנחה בידים אפילו שלא כדרכה, דשמא יעמוד מעט ונמצא עושה איסור סקילה במזיד על פי היתר חכמים, ומוטב להניחו שיעשה כרצונו שמא יעמיד עצמו על ממונו. מה שאין כן בבהמתו כשכבר עמדה ועשתה הנחה בלא עקירה קודם שהספיק ליטלו ממנה מותר לחזור ולהניחו עליה, לפי שלא נולד עכשיו חשש יותר לאיסורא דאורייתא ממה שהיה בתחלה כשהניחו עליה משחשכה. ומכל מקום בכרמלית יש להקל כדעת השלטי גבורים, שהרי כן דעת הט״ז סוף סימן זה, וגם המג״א נתכוין להעתיק היתר זה אלא שקיצר בלשונו, דמה שכתב בכל ענין בודאי אין כוונתו אף אם אינו מתירא, דהא בסק״כ לא כתב כן, ובהדיא מבואר בשלטי גבורים שכוונתו אף משחשכה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג״א סקכ״א דאף משחשכה יש להקל: