Застигнутый субботой в пути

Орах Хаим · симан 266 · лист 7 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
טזוְכָל זֶה בְּמִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁאֵינוֹ פּוֹשֵׁעַ, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לָבֹא לָעִיר. אֲבָל מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְהוֹצִיא כִּיסוֹ עִמּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית, וְשָׁכַח אַחַר כָּךְ לַהֲסִירוֹ מִמֶּנּוּ וּלְהַצְנִיעוֹ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה — לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָאֵלּוּ, אֲפִלּוּ לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַצְנִיעוֹ, הוֹאִיל וּפָשַׁע בּוֹ שֶׁיָּצָא עִם כִּיסוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ״ב:
יזאֲבָל אִם הָיָה כִּיסוֹ תָּלוּי בַּחֲגוֹרוֹ וּשְׁכָחוֹ,ו וְלֹא יָדַע בּוֹ בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, וַאֲפִלּוּ שָׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו עַד שֶׁחָשֵׁכָה וְאַחַר כָּךְ (הוֹצִיאוֹ) יָצָא עִמּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ אֲפִלּוּ יָדַע שֶׁכִּיסוֹ עָלָיו בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ, אֶלָּא שֶׁיָּצָא מִבְּעוֹד יוֹם וְלֹא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁאֵינוֹ פּוֹשֵׁעַ בָּזֶה, וְאַחַר כָּךְ שְׁכָחוֹ לְהַצְנִיעוֹ עַד שֶׁחָשֵׁכָה — מֻתָּר לוֹ לִתְּנוֹ לְנָכְרִי שֶׁיְּבִיאֶנּוּ לוֹ לְבֵיתוֹ.
וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — יוֹלִיכֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, וְיִזְרְקֶנּוּ לְבֵיתוֹ כִּלְאַחַר יָד. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִגְזְלוּהוּ מִמֶּנּוּ — רַשַּׁאי לָרוּץ עַד לִפְנֵי בֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, שֶׁהִתִּירוּ כָּל זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהוֹלִיכוֹ כְּדַרְכּוֹ בַּעֲקִירָה וְהַנָּחָה, שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וּבְוַדַּאי לֹא יַעַזְבֶנוּ בַּשּׁוּק כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשָׁמְרוֹ שָׁם (עַל יְדֵי שׁוֹמֵר נָכְרִי אוֹ שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל) עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
יחאֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְשָׁמְרוֹ שָׁם עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת — אָסוּר לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי, אֶלָּא מַתִּיר חֲגוֹרָה בַּשּׁוּק וְהַכִּיס נוֹפֵל, וְאוֹמֵר לְנָכְרִי לְשָׁמְרוֹ. וְאִם מְבִיאוֹ הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ כְּלוּם:
יטוּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו וְנִזְכַּר בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ בְּתוֹךְ הֶחָצֵר, אוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ עִיר הַמְעֹרֶבֶת — יָכוֹל לֵילֵךְ עִמּוֹ עַד לְתוֹךְ חֶדֶר מֻצְנָע, וְשָׁם יַתִּיר חֲגוֹרוֹ וְהַכִּיס נוֹפֵל, וְאֵין בָּזֶה אִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה, דְּכֵיוָן שֶׁהַמֻּקְצֶה יֶשְׁנוֹ עָלָיו כְּבָר — הֲרֵי הוּא יָכוֹל לְנָשְׂאוֹ עָלָיו לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ח (וְעוֹד שֶׁזֶּהוּ טִלְטוּל עַל יְדֵי גוּפוֹ וְלֹא בְּיָדָיו, וְאֵין בּוֹ אִסּוּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי״א):
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ולא ידע כו׳. לפי מה שכתב המג״א צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבש״ע הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא שבסוף סי׳ רנ״ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו עיין שם במג״א.
ומה שכתב המג״א בסק״כ דאם מתיירא כו׳, אי אפשר לומר דמיירי סמוך לחשכה ממש שפשע בזה, דאם כן מאי איכא בין החשיך בדרך לפושע, שהרי היתר הריצה הוא דוקא כשאי אפשר פחות פחות מד׳ אמות ברשות הרבים על כל פנים כמו שכתב המג״א בסקי״ח, אם כן מכלל דהיתר פחות פחות מד׳ אמות הוא יותר קרוב להתיר, ובפושע לא התירו אפילו פחות פחות מד׳ אמות אף על פי שאי אפשר בענין אחר, דכשאפשר בענין אחר גם בהחשיך בדרך לא התירו, אלא ודאי דהתם מיירי כשלא פשע. וכן משמע מסתימת לשון האגודה ורמ״א דמיירי כששכחו עליו ביציאתו, ולא כשיצא בו דוקא במזיד סמוך לחשכה ואחר כך שכחו, דהוי להו לפרש ולהזכיר סמוך לחשכה, אלא ודאי מיירי בכל גוונא ואפילו הכי אסור. ואף הט״ז שחלק והתיר לרוץ כמו בחבילה, מכל מקום גם בחבילה המתירין עצמן דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו התנו בפירוש כשאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו׳, ובכי האי גוונא מודה רמ״א, כמ״ש המג״א. ולא אסר אלא משום דבעיר מסתמא אפשר לשומרו, כמבואר בהדיא בספר התרומה, שנתן טעם בזה לההיא דס״פ נוטל פעם אחת שכחו דסקיא כו׳ הובא ב״י סי׳ של״ד ומג״א שם, וכן כתב הר״ן. ומכאן הוציא האגודה דבריו. והנה לפי טעם הראשון של ספר התרומה, שאני הכא דפשע בשכחה, בודאי אין כוונתו לפי שהוציאו לשם סמוך לחשכה, דהא בגמרא לא נזכר כלל סמוך לחשכה, ואפשר דמבעוד יום הוה, ועוד דלפי זה עיקר הפשיעה מה שיצא סמוך לחשכה ולא השכחה, ומדקאמר שפשע בשכחה מכלל דאף כששכח מבעוד יום מיירי, ואפילו הכי אסור מב׳ טעמים. ואנן קיי״ל כטעם הב׳, שכן כתב גם הר״ן, ואם כן כשאי אפשר בענין אחר שרי לדעת המג״א וט״ז. ואף לספר התרומה צריך לומר דטעם הב׳ עיקר, או תרווייהו דווקא קאמר, דלטעם הראשון בלבדו קשה מגמרא דעבודה זרה דף ע׳ ע״א. דאין לומר דשאני התם שהכיס עליו ואין בו משום טילטול מוקצה אלא איסור פחות פחות מד׳ אמות, דזה אינו שהרי בא לתרץ מארנקי שבחצר שאין שם אלא מוקצה לחוד, ואיסור פחות פחות מד׳ אמות לחוד ודאי חמיר מאיסור מוקצה לחוד, שהרי פחות פחות מד׳ אמות אסור אפילו בבין השמשות גבי עירוב בסי׳ שמ״ט, עיין שם בב״י שכתב כן בשם התוס׳ והמרדכי שכתבו כן גבי עירובי תחומין, וטלטול מוקצה שרי בבין השמשות גבי עירוב כמבואר בעירובין דף ל״ה גבי נפל עליו גל וכמ״ש בסי׳ שצ״ד (ובלאו הכי מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ״ד דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד׳ אמות איכא נמי איסור מוקצה, עיין במ״ש בסי׳ ש״א).