Застигнутый субботой в пути

Орах Хаим · симан 266 · лист 8 из 10
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
כוְכָל זֶה בְּכִיסוֹ, אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל אִם מָצָא אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת (אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ עִירז הַמְעֹרֶבֶת) — אָסוּר אֲפִלּוּ לוֹמַר לְנָכְרִי לִטְּלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּרֵא פֶּן יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר, דְּכֵיוָן שֶׁאָדָם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ עָלֶיהָ — לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם (אֲפִלּוּ אִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה עַל יְדֵי נָכְרִי, שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין אִסּוּר זֶה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵינוֹ מַפְסִיד כְּלוּם מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁנִּמְנָע מֵהָרֶוַח).
וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לֵישֵׁב אֶצְלוֹ וּלְשָׁמְרוֹ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁמֻּתָּר לִשְׁמוֹר הַמֻּקְצֶה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ו. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְשָׁמְרוֹ (וְאִם מְבִיאוֹח מֵעַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ כְּלוּם):
כאמִי שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ בְּלֵיל שַׁבָּת וּבְהֶמְתּוֹ טְעוּנָה (שֶׁנָּטַל הַמַּשּׂוֹי מֵעָלֶיהָ כְּשֶׁרָצְתָה לַעֲמוֹד וְהִנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת, אוֹ שֶׁהֶחְשִׁיךְ כְּשֶׁהִיא הָלְכָה סָמוּךְ לָעִיר),ט כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְחָצֵר הַחִיצוֹנָה שֶׁל הָעִיר שֶׁהוּא מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר הָרִאשׁוֹן — נוֹטֵל מֵעָלֶיהָ הַכֵּלִים הַמֻּתָּרִים לְטַלְטְלָם בְּשַׁבָּת.
(וּלְכַתְּחִלָּה יִטְּלֵםי קֹדֶם שֶׁעָמְדָה בֶּחָצֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה הִיא הַנָּחָה. וְאִם עָמְדָה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהִיא הַנָּחָה בְּלֹא עֲקִירָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהִגִּיעַ לִפְנֵי פֶּתַח הֶחָצֵר שֶׁעָמְדָה שָׁם מְעַט קֹדֶם שֶׁנִּכְנְסָה, צָרִיךְ הָיָה לִטּוֹל הַמּשּׂוֹי מֵעָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁעָמְדָה וּלְהַנִּיחוֹ עָלֶיהָ אַחַר שֶׁעָקְרָה רַגְלֶיהָ לִכָּנֵס לֶחָצֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה הִיא הַנָּחָה וַעֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).
וַאֲפִלּוּ אִם הַמַּשּׂוֹי הוּא יוֹתֵר מִט״ו סְאִין, שֶׁאִם הָיָה עַל עֲגָלָה הָיָה אָסוּר לְהוֹרִידוֹ מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של״ג, מִכָּל מָקוֹם מֵעַל הַבְּהֵמָה לֹא גָזְרוּ עַל זֶה, מִפְּנֵי צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:
כבוְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ דְּבָרִים הַמֻּקְצִים — מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים שֶׁל הָאוּכָּף שֶׁהַשַּׂקִּים קְשׁוּרִים בָּהֶם וְהַשַּׂקִּים נוֹפְלִים מֵאֲלֵיהֶם:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
אבל יש להסתפק בדעת האגודה ורמ״א, דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה, כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי׳ שמ״ח. והתם אמרינן דאי אפשר כלל אבל הכא על כל פנים אפשר דאין אדם מעמיד. וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב או ליתן לשומר כו׳, אם דוקא תרוייהו קאמר או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו וכן משמע בהדיא בר״ן. אלא דלפי זה צ״ע בגמרא דעבודה זרה היה להם להחשיך שם בשוק, אף אם תמצי לומר דלא היה מזדמן להם שומר. ודוחק גדול לומר דבנהרדעא היו שכיחי לסטים כ״כ בשוקא דיהודאי עד שאי אפשר להחשיך שם עם כיסו, אבל לצאת עמו לפי שעה אפשר, וגם ר׳ יצחק מיירי בכהאי גוונא, דאמורא הוי ליה לפרש. וצריך עיון:
המעורבת אסור כו׳. לכאורה היה אפשר להתיר טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, שהרי הרמב״ם התיר אפילו טלטול פחות פחות מד׳ אמות, והרמב״ן ושאר פוסקים לא חלקו אלא מחמת שפחות פחות מד׳ אמות חמורה מנתינה לנכרי, ואף הרא״ש לא הזכיר אלא טלטול הישראל. אלא דכיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה משום דאדם מעמיד עצמו עליה, אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד כמו שכתב המג״א בסי׳ ש״ז עיין שם בשם הר״ן וריב״ש ורשב״א והגהות מרדכי, אלא שלהפסד גדול אפשר להקל וכאן אינו אלא מניעת הריוח. וכן משמע מלשון המג״א שכתב אסור ליטלו משמע אפילו להצניעו אצלו, מדלא קאמר להביאו כלשון רמ״א, דבנטילה גרידא אין בה אלא משום מוקצה ולא משום הוצאה, אף על פי שהנכרי נושאו בעצמו דמדעתיה דנפשיה קעביד ואינו שלוחו שלא צוהו בכך, ואינו צריך למחות משום שעושה בשביל ישראל כמו שיתבאר לקמן.
ומיהו לשמור ודאי אפילו לישראל שרי כמבואר ברמב״ם להדיא, ולא נחלק שום אדם בזה עיין שם במגיד משנה. ובהדיא אמרינן בדף ק״ז נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו׳, אע״פ שהוא מציאה דלא אתיא לידיו מבעוד יום והיא מוקצה. ומשמעות לשון הרמב״ם בפרק כ״ד הלכה ח׳ צ״ע. ואם כן כל שכן שמותר לשמרה על ידי נכרי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ועל ידי נכרי אסור:
מעצמו כו׳. בודאי אין טעמם של אגודה ורמ״א שלא הצריכו למחות כשמביאו משום הפסד כיסו, דאם איכא איסורא במה שאינו מוחה למה התירוהו שלא לצורך, דהא מיירי כשאפשר לשמרו כמו שנתבאר לעיל. אלא ודאי שאף בלא הפסד כלל אין צריך למחות כלל, דכיון שצוהו לשמור והוא מביאו מיד אדעתא דנפשיה קעביד להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים כמו שנתבאר בסי׳ רנ״ב עיין שם:
כשיגיע לחצר כו׳. כן הוא לשון הרמב״ם, וכן משמע מלשון הטור וש״ע דדוקא קתני, מדנקטו המשתמרת מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ״ע מאי שנא מחבילה דהתירו עד ביתו. ואין לומר דהתם אינו עושה איסור כלל ולהכי שרי אפילו בהפסד מועט כמו חבילה, דזה אינו, דהא כהאי גוונא בכיסו לא התיר בספר התרומה ומרדכי והגהות מיימוניות אלא אם כן אי אפשר בפחות פחות מד׳ אמות, מכלל דפחות פחות מד׳ אמות קיל טפי ושרי גם כן עד ביתו, וכן כתבתי בפנים, ופחות פחות מד׳ אמות חמיר מעל גבי חמורו.
ובאמת במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני, אלא דומיא דמתניתין סוף פרק כ״ב הגיע לחצר החיצונה שוטחן כו׳ דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה עיין סי׳ ש״א סמ״ה, דאף דלא קיי״ל כמתניתין בהא דשוטחן כו׳, מכל מקום בהא דמסירו מעליו כשיגיע לחצר החיצונה לא אשכחן תנא דפליג עיין שם בגמרא, אלא ודאי דאורחא דמילתא קתני, והכא נמי יש לומר כן שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך רחוב העיר עם בהמתו טעונה. וצ״ע לדינא:
ולכתחלה יטלם כו׳. הרמב״ם בפירוש המשנה כתב שיזרוק כלאחר יד והיינו בכיסו אבל בסיפא לא פירש כלום, וממהרש״א מבואר דהנחה בלא עקירה לא איכפת לן, וזה אינו לפי דעת הרמב״ם וספר התרומה והגהות מיימוניות שהצריכו ליטול וכן לזרוק קודם העמידה כדי שלא תהא הנחה, ולפי זה בסיפא פורק ג״כ בעודה מהלכת בחצר. ומה שסתמו הפוסקים הוא משום שסמכו על מ״ש כללא כשהיא מהלכת מניח וכשהיא עומדת נוטלו, ונכלל בזה גם כן הכניסה לחצר.
ולמ״ש המג״א צ״ע היאך יעשה איסורא דאורייתא בבהמתו דאי אפשר דלא קאי פורתא, דזה אינו חומרא בעלמא, מדפריך כל כך בפשיטות סוף סוף כו׳, דלמא לא החמירו באדם כמו בבהמה, ומנ״ל להקשות להחמיר חומרא שאינה מעיקר הדין, אלא ודאי אין כאן חומרא אלא אי אפשר כו׳. וגם אשתמיטתיה מה שכתב הרמב״ם ומהרש״א ותוס׳ יו״ט. וצ״ע: