Дополнение к началу симана

Орах Хаим · симан 301 · лист 9 из 31
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בְּבֶגֶד זֶה לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, שֶׁאָז אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְמַלְבּוּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר, אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל גּוּפָהּ מִצַּעַר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִפּוֹל הַדָּם עַל בְּשָׂרָהּ וְיִתְיַבֵּשׁ שָׁם וְנִמְצָא מְצַעֲרָהּ — הֲרֵי נַעֲשָׂה בֶּגֶד זֶה מַלְבּוּשׁ גָּמוּר כִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם עֲשׂוּיִים לַהֲגָנַת הַגּוּף, וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר:
יאאָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יְלַכְלְכוּ הַצָּעִיף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף — אֵינוֹ נֶחְשָׁב מַלְבּוּשׁ.
אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁלֹּא יֵרְדוּ הַגְּשָׁמִים עַל בְּשָׂרָה וִיצַעֲרוּהָ — מֻתֶּרֶת לִפְרוֹס בֶּגֶד עַל רֹאשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹל הַצָּעִיף גַּם כֵּן מִטִּינוּף. וְאַף כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, אִם אֵינוֹ מֻנָּח עַל רֹאשָׁהּ בִּלְבָד אֶלָּא הִיא מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ גַּם כֵּן רֹב גּוּפָהּ כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּגֶד עָב וְגַס שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ וְלֹא הָיְתָה מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ בְּלֹא הַגְּשָׁמִים — מֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ הוּא שַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה (פֵּרוּשׁ מִינֵי בְּגָדִים גַּסִּים), וְכֵן בְּאִישׁ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְאִישׁ לִתֵּן כּוֹבַע עַל גַּבֵּי כּוֹבַע שֶׁעַל רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה עָמוֹק עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
יבאֵין הַקִּטֵּעַ שֶׁנִּקְטְעוּ רַגְלָיו יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל רֶגֶל וְחוֹקֵק בּוֹ מְעַט לָשׂוּם רֹאשׁ שׁוֹקוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵין עוֹשֶׂה קַב זֶה כְּדֵי לְהַלֵּךְ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הוּא לְמַקְלוֹ, וּמֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמַקְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, הוֹאִיל וְהוּא צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ, אֶלָּא עֲשִׂיַּת קַב זֶה הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כַּחֲסַר רֶגֶל אֶלָּא נְכֵה רֶגֶל,ה לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ — (הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי) וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
(וְאַף שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תּוֹרַת מַלְבּוּשׁ מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ וְלָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין קַב זֶה שֶׁהוּא מִנְעָל שֶׁלּוֹ — לָמָּה לֹא יֵצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְהִתְחַפֵּשׂ בּוֹ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חֲסַר רֶגֶל? לְפִי שֶׁקַּב זֶה אֵין עָלָיו תּוֹרַת מִנְעָל כְּלָל, הוֹאִיל וְהוּא שֶׁל עֵץ, וְאֵין נִקְרָא מִנְעָל אֶלָּא שֶׁל עוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרי״ד.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
לפיכך כיון כו׳. עיין ב״י שהעתיק לשון רש״י דמשוי הוא, וכן משמע בש״ע כמו שכתב האליה זוטא. ואף שהתוספות ור״ן לא כתבו כן משום דמסקינן בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי״ל הכי, אלא כרי״ף שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי׳ תרי״ד, עיין שם בב״י, והטעם פירש הרמב״ן שם דכולי עלמא היינו ר׳ מאיר ור׳ יוסי אבל רבנן פליגי דלאו מנעל הוא. ועיין שם בר״ן דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק רמ״א להקל, והוא מרבינו ירוחם שכתב שאין המנהג כהאוסרים. וצ״ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של עץ כמו שכתב ב״י שם בשמו, והאיך נקטינן קולי דסתרי אהדדי כמבואר בפ״ח דיומא שהקשו משבת ליום הכיפורים.
וצריך לומר דס״ל להב״י ורמ״א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע לר׳ יוסי, דעל כרחך ס״ל דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל, אבל כשאין עליו שם מנעל עץ בעלמא הוא ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ. אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר כתב הרא״ש בפ״ג דביצה דהוה כמנעלו, אע״ג דס״ל בפ״ח דיומא דאין מנעל של עץ, אלא דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר הרי כל סמיכת גופו בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש״י גבי מקל של זקנים שמשם הביאו הפוסקים לענין שבת, וא״כ הוא הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות לשון הרא״ש שלא כתב כרגלים דמו ליה אלא כמנעלים דמו, וכן משמע בש״ע שכתב ואין עושה זה להלך בו משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי.
והנה בש״ע לא העתיקו להתיר במחופה עור, משום דאף דכהאי גוונא מקרי מנעל לכולי עלמא אף לרבנן דפליגי אר׳ מאיר ור׳ יוסי, מכל מקום קיי״ל כר׳ יוסי לגבי ר׳ מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסק. ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס׳ שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב״א הביאו המג״א, והתם מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב״א להתוס׳ דצריך לקשור מלמעלה אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן ממה שכתב רמ״א בשם רשב״א. וכן כתב האליה זוטא.
אלא שמה שכתב דאינו מחופה אסור מדאורייתא לדעת רש״י אינו מוכרח, דיש לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב״ם לפי דעת המג״א: