Дополнение к началу симана

Орах Хаим · симан 301 · лист 22 из 31
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהָקֵל אֶלָּא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת לְכַרְמְלִית, כְּגוֹן שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב כָּלוּא בַּבַּיִת כָּל הַיּוֹם, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ הַנָּכְרִים שֶׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ מָעוֹת וְיַחְפְּשׂוּ כֵּלָיו לְגָזְלָם מִמֶּנּוּ, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי סַכָּנָה שֶׁיַּהַרְגוּהוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, כְּגוֹן שֶׁהוּא בֵּין יִשְׂרְאֵלִים אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינָם לְהַפְקִידָם אֶצְלָם אוֹ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בְּבֵיתָם — יֵשֵׁב בַּבַּיִת כָּל הַשַּׁבָּת, וְלֹא יֵצֵא בָּהֶם לְכַרְמְלִית. וְאִם אֵין חֲשָׁשׁ לְהַפְקִיד אֶצְלָם, אוֹ שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בַּבַּיִת — יֵשׁט לְהַחֲמִיר לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁלֹּא יְהֵא לָבוּשׁ בּוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּבַּיִת, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ג:
לטוְכָל זֶה בִּתְפוּרִים בְּבִגְדּוֹ, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל אִם הֵם צְרוּרִים בּוֹ, אוֹ שֶׁהֵם בְּכִיס הַתָּפוּר בּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ בְּחֹל, אוֹ שֶׁהֵן בְּאֵזוֹר חָלוּל שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ כְּשֶׁפִּיו לְמַעְלָה, אוֹ שֶׁהֵן בֵּין בְּגָדָיו לִבְשָׂרוֹ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב עִמָּהֶם בַּבַּיִת שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בּוֹ הַנָּכְרִים. וַאֲפִלּוּ לְטַלְטֵל הַמָּעוֹת לְהַצְנִיעָם בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּאוֹתָהּ חָצֵר — אָסוּר, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ שׁוּם שְׁבוּת גָּמוּר מִשּׁוּם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וַאֲפִלּוּ אִם הֵם מָעוֹת מְנֻקָּבִים שֶׁאֵין יוֹצְאִין בְּהוֹצָאָה בְּשִׁפּוּי — לֹא מַפְקַע שֵׁם מֻקְצֶה מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וּנְקוּבִים כְּדֵי לִתְלוֹת בְּצַוַּאר בִּתּוֹ לְתַכְשִׁיט (שֶׁאָז מֻתָּר לְטַלְטְלָן אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד כְּלָל אִם הֵם מְיֻחָדִים לְכָךְ).
וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לוֹי לָשֵׂאת הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ בְּאוֹתוֹ חָצֵר, לְפִי שֶׁזֶּהוּ טִלְטוּל כִּלְאַחַר יָד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְטַלְטְלָן בְּיָדוֹ אֶלָּא בְּגוּפוֹ, וּבִלְבָד שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד אִם לֹא יִשָּׂאוּם אֶצְלוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף אִם אֵינָם מָעוֹת הַמֻּקְצִים אֶלָּא שְׁאָר כֶּסֶף וְזָהָב — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָשֵׂאת אוֹתָם אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
מוְכָל זֶהיא כְּשֶׁהַהֶפְסֵד הוּא בָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין נִבְהָל כָּל כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְפָּז כָּל כָּךְ מֵחֲמָתוֹ לְהַצָּלַת מָמוֹנוֹ, כְּגוֹן זֶה שֶׁשּׁוֹבֵת בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּהוּל כָּל כָּךְ כְּשֶׁאֵין מַתִּירִים לוֹ לָצֵאת בָּהֶם מִבֵּיתָם, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן אֵין שׁוּם אָדָם בָּא לִגְזוֹל מִמֶּנּוּ.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
להחמיר לפושטו כו׳. זהו בודאי כוונת רמ״א, שאם כוונתו כדמשמע קצת בלבוש שכתב וכן כו׳, למה כתב כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם לא יצא משמע דאסור מדינא. וכן בדין, דהא אין היתר אלא משום פסידא. וכן כתב רמ״א בהדיא בסי׳ ש״י ס״ז. (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים. דזה אינו, דרמ״א הוציא דבריו מב״י סוף סי׳ ש״ט, ובב״י למדה מדין המפתח שבסי׳ ש״ג סי״ז, ושם כתבו הב״י ומג״א, וכן הוא במגיד משנה, דהאוסרין אזלי לשיטתייהו דגבי תכשיטין דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו׳, אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח עיין סוף סי׳ רנ״ב, וע״כ לא הוצרכו הרשב״א וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר״ן דאנן סהדי כו׳ שאין דרך כו׳, אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו דבספר התרומה וטור סימן ש״ג מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית לפי שיטת המתירין בתכשיטים, והטיבו אשר דברו הב״י ומג״א דלטעמייהו אזלי. ובר מן דין משמע מלשון רמ״א בסי׳ ש״י ס״ז שכוונתו כאן כמ״ש, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי׳ ש״א סל״ג:
לשאת המעות כו׳. אף דרמ״א כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא הפסד מרובה פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי״ל אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחיד וקטן במקום גדול. וכל שכן הכא דאינו אלא חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא״ש שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי״ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא״ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תם והתוספות דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע״ו, לכן צירף לזה היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים כדאי הרא״ש לסמוך עליו בהפסד מרובה, וכל שכן לדידן דקיי״ל לגמרי כהרא״ש כמ״ש בסימן שי״א.
ואפילו הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה, משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבות) לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב״א, וקאי בשיטת התוס׳ וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא להו חששא זו, מכל מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא״ש נגד התוס׳. וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ״כ ומרדכי ריש פרק כ״ד, עיין שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד׳ אמות שייך נמי איסור מוקצה. ואין לומר שכיסו בידו, דמנ״ל להוכיח משם דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו. וזהו גם כן דעת האגודה שבבית יוסף סוף סימן ש״ט ומג״א סי׳ רס״ו סקי״ט, שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו ולא משום שהוא טלטול בגופו כמו שכתבו האחרונים כאן, דאין לחלק בין כיסו תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת דבכהאי גוונא מיירי הכא שהיא ג״כ הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממש.
כשההפסד כו׳. עיין במ״ש בסי׳ רס״ו וסימן של״ד: