Дополнение к началу симана

Орах Хаим · симан 301 · лист 11 из 31
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְכֵן חִגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ כְּלָל בְּלֹא מַקֵּל — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר לוֹ. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ קְצָת בְּלֹא מַקֵּל, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּאו לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לָלֶכֶת (בְּטוֹב) יוֹתֵר וְלֹא יִפּוֹל.
וְכֵן זָקֵן הַהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ נִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ מֵחֲמַת תְּשׁוּשׁ כֹּחוֹ — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הוּא זָקֵן כָּל כָּךְ שֶׁמְּנַעֲנֵעַ גּוּפוֹ וּמִתְיָרֵא פֶּן יִפּוֹל (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, אִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זֶה לְמַקֵּל שֶׁיִּסְמוֹךְ עָלָיו כָּל גּוּפוֹ וְכָל הֲלִיכָתוֹ, אֶלָּא שֶׁמִּתְחַזֵּק בּוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְיָרֵא לִפּוֹל — הֲרֵי זֶה כְּמַשּׂוֹי שֶׁנּוֹשֵׂא לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמִנְעָלִים שֶׁכָּל גּוּפוֹ נִסְמָךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל הֲלִיכָתוֹ, וּלְכָךְ מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אַף אִם אֵין עֲלֵיהֶם שֵׁם מִנְעָל, כְּגוֹן שֶׁל עֵץ שֶׁאֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר).
וְכֵן חוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ (קְצָת) בְּלֹא מַקֵּל — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, וְאִם לָאו — מֻתָּר.
וְכֵן סוּמָא לֹא יֵצֵא בְּמַקֵּל, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ זוּלָתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְיַשֵּׁר וּלְתַקֵּן פְּסִיעוֹתָיו.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַרז הַחֲשׁוּבִים שֶׁנּוֹהֲגִים לֵילֵךְ בְּמַקֵּל חָשׁוּב שֶׁבְּיָדָם, שֶׁאֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ (עַיֵּן סִמָּן תקכ״ב):
ידטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי מַלְבּוּשׁ אוֹ תַּכְשִׁיט אֶחָד, שֶׁיִּזְכּוֹר עַל יָדוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְלֹא יָבֹא לְחַלְּלוֹ:
טומִי שֶׁאָסוּר וּכְבָלִים בְּרַגְלָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִפְּלוּ מֵעַל רַגְלָיו וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם תְּקוּעִים הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִבְרַח:
טזאֵין יוֹצְאִין בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו, וְהוּא נוֹשֵׂא וְהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְלֹא בִּקְשָׁרִים, וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל וְהוֹלְכִין בָּהֶם בְּטִיט. וְלֹא בְּפַרְמִי, וְהֵם כְּעֵין צוּרוֹת פַּרְצוּף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַפָּנִים לְהַפְחִיד הַתִּינוֹקוֹת (שֶׁכָּל אֵלּוּ מַשּׂוֹי הֵם, וְאֵינָם מַלְבּוּשִׁים וְתַכְשִׁיטִין).
וְאִם יָצָא בָּהֶם — פָּטוּר (שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הוֹצָאָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם):
יזאֵין יוֹצְאִין בְּתֵבָה אוֹ קֻפָּה אוֹ מַחֲצֶלֶת, וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כְּמוֹ בְּמַלְבּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְעוֹלָם — הֲרֵי הֵן מַשּׂוֹי.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
להחזיק א״ע כו׳. עיין ט״ז, וצריך עיון דבהגהות מיימוניות מבואר בהדיא דאף אם מתיירא פן יפול אסור ומביא ממקל של זקנים, והתם פירש רש״י דאין כל גופו נסמך עליו, וע״כ צריך לומר דהכא אף שסמוך עליו פן יפול מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו אלא שמחזיק את עצמו ע״י סמך קצת, אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו אלא בעת שמתיירא ליפול.
ולפי זה יש לומר דהט״ז מיירי שנסמך עליו בכל הליכתו. ואפילו הכי צ״ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא״ש דאסר בזקן הנשען ונסמך על מקלו מחמת תשות כחו משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתו מפרק אין צדין תמוה, דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שם וכן הוא בסימן תקכ״ב. ואף גם זאת ביו״ט דווקא ולא בשבת לפי דעת הש״ע שהשמיט דבר זה כאן, וכן דעת המג״א, דלא כב״ח. וגם עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסור עיין סימן תקכ״ב ס״ד:
החשובים כו׳. מה שכתב המג״א לאסור באיש דעלמא במבוי המעורב משום זילותא דשבת כמ״ש סימן תקכ״ב, אם כן לפי מה שכתב הט״ז בסימן תקכ״ב דאין לאסור אלא בכרמלית הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול אין לחלק כלל בין יו״ט לשבת. ואף לפי מ״ש הב״י מפרש״י דאף בבית המדרש אסור היינו בכיתוף דמיחזי כרוצה להוליך הרבה כדפירש״י. ודמי למפשיל הקופה לאחוריו דהוי עובדין דחול מהאי טעמא כדפירש רש״י בריש פרק המביא, ומדקתני התם וכן כו׳ משמע דדמי לרישא בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר״ן, כמו שכתב הב״י בסימן שכ״ג. אבל מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים כמ״ש רש״ל וב״ח וט״ז סי׳ תקכ״ב. ובפרט דמסתמא אינו מוציאו לשמרו ולא לצורך מקומו אלא לצורך גופו, דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי׳ ש״ח.
והא דחצבא זוטא הוה בעי לשנויי, היינו נמי ברשות הרבים. ואף דפירש רש״י בריש פרק שואל דמתני׳ דהמביא קא דייק, מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר״ן דאסר התם אף בחצר, דהא התם אפושי בהילוך עדיף והכא לא עדיף, אלא ודאי דלא דמי להדדי לגמרי עיין שם בתוס׳ ריש פרק שואל וריש פרק מפנין. וכן משמע בגמרא דלא מקשה ליה אלא מיו״ט, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ׳ הדר, ובפרט לפי הגירסא שבריש פרק שואל דרב חנן מקשה לאביי גם בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביו״ט דוקא, אלא ודאי דבמבוי המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא, דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל, ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש״י.
ומלשון הרמב״ם וש״ע סי׳ תק״י משמע דאין צריך שינוי אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורך. וכן משמע בהדיא בתוס׳ ריש פרק המביא שפירש משום מראית העין. וכן כתבו בטור וש״ע שם. וברמב״ם משמע מסידור לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה׳ שהתחיל שלא יעשה כו׳. וכן כתב במקל וכסא שלא יעשה כו׳. ועיין במ״ש בסי׳ תקט״ז. ועיין מג״א סי׳ שכ״ג שרמ״א לא סבירא ליה כהטור שם: