Поиск хамца

Орах Хаим · симан 433 · лист 10 из 15
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
ט וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהַפִּיל עָלָיו מַפֹּלֶת מִן הַתּוֹרָה אַף לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר וּבְכָךְ הוּא מְבֹעָר מִן הָעוֹלָם, וּלְאַחַר הַפֶּסַח יָכוֹל לְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל וְלַחֲזֹר וְלִזְכּוֹת בֶּחָמֵץ הַטָּמוּן. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲפִלּוּ אִם נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת מֵאֵלָיו — צָרִיךְ לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְפַּקַּח הַגַּל בְּתוֹךְ הַפֶּסַח וְיִתְגַּלֶּה הֶחָמֵץ, וְיַעֲבֹר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא” מִן הַתּוֹרָה אִם לֹא הָיָה מְבַטְּלוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, שֶׁמִּשָּׁעָה שִׁשִּׁית וָאֵילָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל עוֹד, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת גְּזֵרַת חֲכָמִים שֶׁאֲסָרוּהוּ בַּהֲנָאָה מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית וָאֵילָךְ — הֲרֵי אֵין לוֹ שׁוּם חֵלֶק וּזְכוּת בּוֹ, וְאֵינוֹ נִקְרָא שֶׁלּוֹ שֶׁיּוּכַל לְבַטְּלוֹ וּלְהַפְקִירוֹ.
וְאִם לֹא בִּטְּלָהּ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל מִצְוַת חֲכָמִים אֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ לְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל לְהוֹצִיא אֶת הֶחָמֵץ מִשָּׁם וּלְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאַף שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת גָּבוֹהַּ ג׳ טְפָחִים אֵינוֹ כִּמְבֹעָר מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטָמוּן בְּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יִמָּצֵא” מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״מ. לְפִיכָךְ אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ וּלְבַעֲרוֹ בִּזְמַן הַבִּעוּר — הֲרֵי הוּא חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית, וּבְבִטּוּל זֶה הוּא יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהֲרֵי עִקַּר גְּזֵרַת חֲכָמִים שֶׁגָּזְרוּ שֶׁאֵין בִּטּוּל וְהֶפְקֵר מוֹעִיל לֶחָמֵץ, אֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח וְיָבֹא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בְּפֶסַח אִם יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יְבַעֲרֶנּוּ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, וְחָמֵץ זֶה שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת גָּבוֹהַּ ג׳ טְפָחִים, שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם וּלְהַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה — אֵין לָחֹשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁכָּל יְמֵי הַפֶּסַח יִהְיֶה טָמוּן וּמְכֻסֶּה מִן הָעַיִן. אֲבָל אִם לֹא בִּטְּלוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית — חַיָּב הוּא מִן הַתּוֹרָה לְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ מִשָּׁם וּלְבַעֲרוֹ. וְאִם יֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְפַקֵּחַ בַּגַּל בַּיָּדַיִם, כְּגוֹן שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים שָׁם עַקְרַבִּים (אֲבָל נָחָשׁ לֹא בָּרִי הֶזֵּקָא עַיֵּן סִימָן ק״ד) בָּאַשְׁפּוֹת וּבַגַּלִּים — הֲרֵי הוּא י חַיָּב לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים שֶׁיְּפַקְּחוּ אֶת הַגַּל עַל יְדֵי מָרָא וְקַרְדֹּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ אֶת הֶחָמֵץ מִשָּׁם.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ואפי׳ לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת כו׳. כ״כ הפרי חדש סוס״י תל״ח, וכ״מ בהדיא בגמרא בההיא דעושה את ביתו אוצר דקודם ל׳ יום מותר לכתחלה, ע״ש ברש״י ור״ן, ומדאורייתא אין חילוק בין קודם ל׳ לתוך ל׳ כמבואר בב״ח ומ״א סי׳ תל״ו ופשוט הוא. אלא שמדברי הט״ז בסוף סימן זה לא משמע הכי. וצ״ל לדבריו דאוצר אינו נקרא מטמין בידים כיון שאין כוונתו אלא לאצור הפירות ולא להטמין החמץ תחתיו, ואין הכי נמי אם יש חשש חימוץ באוצר עצמו כגון שאצר חיטים מחומצות אפילו קודם ל׳ אסור משום בל יטמין לדעת הט״ז, כיון שכוונתו להטמין החמץ. וכ״כ הט״ז סי׳ תל״ו סק״ד בהדיא ע״ש. וא״כ לדידן דלא קיי״ל כהט״ז שם אלא כרמ״א שאחריו נמשכו כל האחרונים, הכא נמי העיקר כהפרי חדש, דהא בהא תליא כמבואר ברש״י ור״ן:
חייב לשכור פועלים שיפקחו כו׳. כן כתבו התוס׳ (הובא בב״י) לענין אין בו ג׳ טפחים אף על פי שביטל, והוא הדין והוא הטעם ליש בו ולא ביטל, וכל שכן הוא לדעת הסמ״ק וסיעתו שהרי יש כאן מצות ביעור דאורייתא.
והנה הטוש״ע השמיטו חיוב זה גבי יש בו ולא ביטל, משום דאזדו לטעמייהו, שבסי׳ תל״ח פסקו הטור וב״י בעיא דככר בפי נחש לקולא אם ביטל*, וא״כ י״ל לדעת הטור דאפי׳ לא ביטל עדיין אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיו, ולא דמי לחמץ בבור שנתבאר לעיל בשם הטור, משום דבממונו לא אטרחוהו רבנן כדאיתא בגמרא שם, וכמ״ש התוספות שם שיש לתלות שהנחש יאכלנו. והכי נמי יש לתלות שהכלב יאכלנו אם אין בו ג׳ טפחים, והיינו לסמ״ק וסיעתו דעיקר החשש הוא שמא יתגלה הגל ע״י הכלב, ודמי ממש לככר בפי נחש. ולשיטת רש״י ור״ן יש לתלות שמא לא יתפקח הגל, הלכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש, ומכל שכן ביש בו ג׳ טפחים דודאי יש לתלות לכ״ע שלא יתפקח. ומשום הכי השמיטו הטוש״ע חיוב זה. והתוס׳ ס״ל דתיקו דאיסורא לחומרא. [*
ועיין שם ברש״י ורמב״ם דלא גרסי ואם תמצא לומר ודו״ק.]
אי נמי יש לומר דלרש״י ור״ן הדבר קרוב שיתפקח הגל ואטרחוהו בממונו כמו בחמץ מגולה כמ״ש התוס׳ שם, משא״כ לסמ״ק וסיעתו הדבר קרוב שיאכלנו הכלב, כמ״ש התוספות דזהו ספק הרגיל, ואפי׳ מידי וודאי הוה ס״ד בגמרא דמוציא, ולכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש. והתוס׳ ס״ל כשיטת רש״י שהרי לא חלקו עליו, וטוש״ע ס״ל כסמ״ק וסייעתו כמו שיתבאר בסי׳ תל״ו.
ולענין דינא פשיטא דיש להקל כמשמעות הטוש״ע, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל, והיינו בביטל, אבל אם לא ביטל דיש כאן איסור דאורייתא לסמ״ק וסיעתו פשיטא דחייב לשכור, דרבנן דוקא הוא דלא אטרחוהו בממונו אבל מדאורייתא אין לחלק בין גופו לממונו. ולפ״ז אף לפי דעת החק יעקב בס״ק י״ט יש נפקא מינה בין חלוקי הדעות ודו״ק: