Уничтожение смеси с хамцом до Песаха

Орах Хаим · симан 442 · лист 14 из 15
Войти
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
לְפִיכָךְ אִם הוּא מְטֻנָּף קְצָת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה — אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ אֲפִלּוּ הוּא עוֹמֵד בְּעֵינוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת, וּכְבָר בִּטְּלוֹ:
כטוְכָל זֶה בְּבָצֵק שֶׁבַּעֲרֵבָה אוֹ שֶׁבִּשְׁאָר כֵּלִים, אֲבָל בָּצֵק הַדָּבוּק לְכֹתֶל הַבַּיִת אוֹ לְקַרְקָעִיתוֹ אוֹ לְקוֹרוֹתָיו, אִם אֵין מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד — אֵין הַבַּיִת מְצָרְפָן אֶלָּא דַּי לוֹ בְּבִטּוּל מִן הַתּוֹרָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם ב׳ חֲצָאֵי זֵתִים דְּבוּקִים בְּבַיִת אֶחָד, אֲפִלּוּ הֵם בְּב׳ כְּתָלִים הָרְחוֹקִים זֶה מִזֶּה — חַיָּב לְבַעֲרָן, מִפְּנֵי שֶׁלִּפְעָמִים הֵן מִתְקַבְּצִין בְּיַחַד עַל יְדֵי כִּבּוּד הַבַּיִת וְנִדְבָּקִין זֶה בָּזֶה.
אֲבָל אִם הָיוּ כַּחֲצִי זַיִת בָּצֵק דָּבוּק בְּבַיִת זֶה וְכַחֲצִי זַיִת אַחֵר דָּבוּק בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים הֵימֶנּוּ, אוֹ בְּאַכְסַדְרָה שֶׁלְּפָנָיו, אוֹ בַּעֲלִיָּה שֶׁעַל גַּבָּיו, כֵּיוָן שֶׁב׳ הַחֲצָאֵי זֵיתִים אֵינָם דְּבוּקִים בְּחֶדֶר אֶחָד — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִתְקַבְּצוּ בְּיַחַד, וּלְפִיכָךְ דַּי לוֹ בְּבִטּוּל כְּמוֹ לַחֲצִי זַיִת בִּלְבַד הַמְדֻבָּק בַּבַּיִת אוֹ בַּכֵּלִים.
אֲבָל אִם לֹא בִּטְּלָן וּכְבָר הִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְבַטְּלָן, אֲפִלּוּ אִם אֵין שָׁם אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּזַיִת וְהוּא דָּבוּק בַּבַּיִת אוֹ בַּכְּלִי — חַיָּב לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, גְּזֵרָה מִשּׁוּם כְּזַיִת, שֶׁהוּא עוֹבֵר עָלָיו מִן הַתּוֹרָה אִם לֹא בִּטְּלוֹ:
לוְכָל זֶה מֵעִקַּר הַדִּין, אֲבָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְנוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן, וְגוֹרְרִים כָּל הֶחָמֵץ הַנִּמְצָא אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ וְהוּא דָּבוּק בַּבַּיִת אוֹ בַּכְּלִי. וּמַחֲמִירִין עוֹד לִגְרֹר הַסַּפְסָלִים וְהַכִּסְאוֹת וְהַכְּתָלִים שֶׁנָּגַע בָּהֶן חָמֵץ. וְאִם יֵשׁ חָמֵץ בְּסֶדֶק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַטֵּט אַחֲרָיו — יָטִיחַ עָלָיו מְעַט טִיט:
לאוַעֲרֵבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ חָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה — אֲפִלּוּ מֵעִקַּר הַדִּין צָרִיךְ לְטוּחָהּ בְּטִיט, אוֹ לִתְּנָהּ לְנָכְרִי קֹדֶם הַפֶּסַח, אִם הִיא מִנְּסָרִים רַבִּים שֶׁיֵּשׁ חֲרִיצִין בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר וְאִי אֶפְשָׁר לְנַקֵּר הֵיטֵב כָּל הַבָּצֵק שֶׁבַּחֲרִיצִים שֶׁלֹּא יִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כְּזַיִת אִם נְצָרֵף מַה שֶּׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ בְּכָל הָעֲרֵבָה, שֶׁהָעֲרֵבָה מְצָרֶפֶת לִכְזַיִת.
אֲבָל עֲרֵבוֹת הָעֲשׂוּיוֹת מֵחֲתִיכָה אַחַת שֶׁאֵין בָּהֶן סְדָקִים וַחֲרִיצִים — יוּכַל לְנַקֵּר הֶחָמֵץ מֵהֶם וּלְרָחְצָם הֵיטֵב, וְיַטְמִינֵם בְּחֶדֶר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְשָׁם כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תנ״א. וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּעֲצֵי מְגַלְגְּלִין וּשְׁאָר הַכֵּלִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בָּעִסָּה וְאֵין בָּהֶם סְדָקִים וַחֲרִיצִין.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
אלא שדברי הפרי חדש תמוהים מאד, דהא גבי כותלי הבית והקורות כתב השו״ע דדבוקין עדיף טפי. וגם מ״ש דמתניתין מיירי בתלוש הוא דחוק, דבצק שבסדקים אינו תלוש. ועוד שבתלוש א״צ צירוף לפי דעת השו״ע סעיף ח. אלא ודאי דהירושלמי איפכא קאמר דבתלוש הכלי מצרף ובמחובר אינו מצרף, והיינו כקילתא, אבל לחמירתא אם אינו עשוי לחזק אף במחובר מצטרף, אבל בלא צירוף א״צ לבער. וזהו דעת ר׳ יחיאל מפרי״ש בהגהת סמ״ק (שהעתיק בש״ע סעיף י״א) ע״ש ובב״ח. ולפי זה הבית אינו מצרף במחובר ודבוק בו אף שאינו עשוי לחזק. ומשום הכי סתם הש״ע סוף סעיף ח׳ וכתב הואיל ודבוקים, ולא פירש דדוקא דבוקים בגומא כמו שכתב בכסף משנה והוה ליה עשוי לחזק, והיינו לפי שבחיבור ההוא לא בא אלא ליישב דברי הרמב״ם, אבל בשו״ע שירד לפסוק הלכה בכל דין ודין, פסק כסמ״ק וטור דצירוף כלי מהני לבצק הדבוק בסדקי העריבה, אם כן אי אפשר לומר כלל דהדבוק בגומות ה״ל כאלו עשוי לחזק ממש, שהרי בעשוי לחזק אין צירוף כלי מועיל, כמ״ש במשנה בהדיא פחות מכן בטל במיעוטו, ופירש המ״א לשיטת הסמ״ק וטוש״ע דהיינו כשיש כזית ע״י צירוף כלי, וכך כתב רמ״א בסי׳ תמ״ז סעיף ה׳ דבעשוי לחזק אין הכלי מצרף. וא״כ אפשר דדברי הרמב״ם וש״ע הן כפשטן דבדבוקין בבית א״צ לבער, אף שאינו בגומא, שאף שהוא בגומא אינו נקרא עשוי לחזק ממש, א״כ אין הגומא מועלת כלום, ועיקר ההיתר הוא משום דדבוק לבית הוי ליה כמו עשוי לחזק דעריבה שאינו דבוק, אבל אינו עשוי לחזק דעריבה, אם אינו דבוק אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד חייב לבער. ובהכי מיירי ברמב״ם וש״ע ס״ח וס״ז, כמ״ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו׳ אלמא דאינו דבוק הוא, ואם הוא דבוק חייב לבער לדעת הסמ״ק והר״י מפרי״ז והטור, ובהכי מיירי בש״ע סעיף יא. ולפי מה שכתב שם רדב״ז ושיירי כנסת הגדולה וטור ופר״ח, מוכח בהדיא מדבריהם דאף עריבה העשויה מחתיכה אחת והבצק שבה אינו בגומא ולא בסדק* אף על פי כן צריך צירוף כלי לדעת הטור ושולחן ערוך, ואף המ״א לא חלק עליהם בזה, אלא שתירץ קושייתם על הטוש״ע. וכ״מ בהדיא במ״א סי׳ תנ״ט סקי״ג. עיין במ״ש בפנים, והיינו משום שהוא דבוק. משא״כ בסעיף ח׳ דמיירי בשאינו דבוק, ובאינן דבוקין אין צריך צירוף בין בכלי בין בבית לחמירתא, והירושלמי אתי כקילתא, ובעשוי לחזק לא מהני צירוף. כן דעת הש״ע בבירור, דלא כפרי חדש. [*
דאם לא כן הוי ליה לפלוגי בין שיש בה גומות וסדקים לשאין בה, כמ״ש המ״א לתרץ קושייתם.]
וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש״ע להקל כשאין כזית אפילו ע״י צירוף כלי אם הוא דבוק בכלי, אפי׳ אינו דבוק בגומא וסדק, הכי נקטינן להקל בדברי סופרים. דבלאו הכי דעת התוס׳ ורא״ש, ורמב״ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז״ל, להקל בפחות מכזית אפי׳ אינו דבוק, וכך כתב מהרא״י סי׳ קס״ד הביאו הב״י סי׳ תס״ז, ופסק כן הפרי חדש, אלא דאנו אין לנו אלא כמ״ש הרב ב״י בשו״ע. אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בש״ע זו מנין לנו. וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו׳:
וההיא ארבא דטבעא בחישתא (אע״ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזית, כיון שהם מפוזרים חטי חטי), והכלי אינו מצרף לדעת הפוסקים כקילתא, דהיינו ר״י בעל תוספות וסיעתו הפוסקים כאביי דלא ס״ל לחלק בין כלי לבית, מדהקשו על פירש״י. עי׳ הגהת סמ״ק. ואף את״ל דמיירי במחובר אבל בתלוש ס״ל כהירושלמי דהכלי מצרף (עיין במה שנתבאר לעיל), מ״מ ה״ל למשתרי להוציאם מההוא ארבא (שהיא כמו כלי) ולהכניסם לאוצר שהוא כבית ולהשהותם. זה אינו. דא״כ אף להמ״א לא אתי שפיר, דיבטל וישהה עד אחר הפסח ולא יצטרך למכור קבא קבא כו׳. כמ״ש לעיל בשם הפרי חדש דבחשיבותא תליא מילתא, לענין פחות מכזית דרבנן, וה״ה לענין כזית דאורייתא, תליא הכל בחשיבותא, כמשמעות לשון המשנה פחות מכאן בטל במיעוטו, דמשמע שביטולו הוא מפני מיעוטו שאינו נחשב לכלום, ואם כן כרי של חטים מחומצות שהן חשובין ודאי עובר אליהן מדאורייתא, וה״ה אפילו אין כזית מהן במקום אחד, שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד השנוי במשנה סתם, ומשמע אפי׳ נילוש במי פירות עם מעט מים שממהרים להחמיץ, ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות שאינו חשוב חיבור לענין טומאה וחלה כדאיתא בירושלמי פרק ב דחלה, הובא ברא״ש הלכות חלה, ואפ״ה חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור ע״פ התורה, והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות הרי הן כב׳ מקומות**, וכל חד בטל במיעוטו מדאורייתא לכולי עלמא, ומדרבנן איכא פלוגתא דקילתא וחמירתא, וכן מחלוקת הפוסקים. [**
ואפשר נמי שהן בכלל מפרר וזורה, לפי דעת חק יעקב כמ״ש בסי׳ תמ״ה, דבחטי נמי אמרינן הכי בגמרא.]
והשתא אתי שפיר מ״ש הרא״ש, דמ״ש הרמב״ם דבוקין הוא לאו דווקא, אע״ג דהרמב״ם ס״ל כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער. אלא דס״ל להרא״ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ״פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, וא״צ ביטול ולא ביעור, שהרי גבי ביעור ג״כ שנינו פחות מכן בטל במיעוטו, אלמא דכל מאי דבטיל ולא חשוב א״צ ביעור, וה״ה לפירורין דלא חשיבי*. והמגיד משנה והשו״ע דס״ל דבוקים דוקא, ע״כ ס״ל לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק, כמ״ש ריא״ז בשלטי גבורים בשם מז״ה, וכ״כ במטה משה ושיירי כנסת הגדולה סי׳ ת״ס בשם ר״ז רונקי״ל (במהרי״ל), ולזה נתכוין המ״א שם, דלא כמ״ש הב״ח והט״ז שם בשם מהרי״ל דחיישינן כו׳. דאין לומר שדעת המ״מ וש״ע שלא לחלק בין פת לבצק אלא בין ביטול לביעור כדעת ריא״ז, דא״כ אמאי צריך לבטל בדבוקים, כיון שאפי׳ בלא דבוקים דחמיר טפי א״צ לבטל, ואיך אפשר שבדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור ובמונחים על גבי קרקע צריכים ביעור ולא ביטול, זהו דבר שאין לו שחר: [*
וכעין תירוץ הב״ח בשם הר״א ממי״ץ הובא ב״י ושו״ע אם הוא מטונף קצת וכו׳.]